|
נולד בחורף 87. למד לנגן בסקסופון בכתה ד' ועודנו
מנגן (לפחות מנסה...). למד בבית ספר לאמניות אי שם
במעבה גבעתיים ושם לראשונה החל לכתוב, ומהר מאוד
הפסיק. כשהתגייס החל לכתוב שוב ומדי פעם בפעם מעלה
יצירה חדשה.
סיים שירות קבע איש שם במרכז. היום דוקטורנט.
הנכם מתבקשים להגיב, גם אם הביקורת קשה...
ומה אעשה באבן הזו,
שאת אורה מפיצה בעוצמה?
|
והאם הייתה זאת מטרתם
של קולומבוס, מיכלאנג'לו וניוטון?
|
חיבוק, נישוק
ליטוף, ליקוק
ושוב וחיבוק
ואז ניתוק
|
דרך חדשה נפקחת
רצופת מהמורות ומכשולים
|
אני, שמתתי מיתות קטנות
במיטות נוצות, בין סדיני אויב;
אני, שמתתי מיתות גדולות,
והתמוטטתי מול שקיעות על ים;
|
בין שני עצים בערבה השוממה,
שני שבילים נפקחו יחדיו
מתעקלים, מתפתלים
|
בראשית בראה אלוהים את השמים ואת הארץ...
|
כשהוא אמר לה שהוא הולך,
היא ידעה שהוא לא יחזור,
למרות שהוא אמר.
|
היא לא תהיה שלי,
אמרתי לעצמי.
"היא יותר מדי יפה בשבילך, יותר מידי טובה.
|
השמים השחירו
ביום שהשמש נפלה,
האפלה נחה על הארץ
כשמיכה שחורה עבה
|
רחש נצנוץ הכוכבים,
קריאת ינשוף בודדה,
דכי הגלים,
ואוושת הרוח בשערך.
|
אדם חי לבדו
וחייו כמשים וקמלים בשמש הקופחת,
ורוח קדים מכסה גופו באבק.
|
היום קמתי בתחושת אבדן,
התעוררתי לצידך אבל היית זרה.
שני זרים גרים בבית,
|
כאן מדבר.
ואני כאן, מדבר.
מדבר לעצים
ולאבנים.
|
ועכשיו נלך שלושתנו
אני, צלי והחושך,
בליל סתיו.
|
הגיע העת לצאת למסע,
להשאיר את הכל מאחור.
לפתוח הדלת, לשאת התרמיל,
ולצאת אל החוץ, שטוף האור.
|
העצב בוער בעצמותי,
אך לא אבוא לכלל מעשה.
וגם זה- מעשה.
|
ושפתייך הדקות קראו לי "קרב נא"
ובתוך עינייך האפלות טבעתי
|
רוצה לאבד את עצמי לדעת ולא לאבד הכרה!
רוצה שההורים שלי יעזבו אותי לנפשי
ויתנו לי לטעות את הטעויות שלי!
ולא שיכריחו, יכתיבו את הדעות שלהם לי!
|
"להתראות", הוא נפרד לשלום והלך, בלי לחכות לתשובה. מבוכה
נשתררה בחדר. לאחר שנים כה רבות בהם היה להם למשענת, ריפא את
חוליים ועטף אותם באהבה רבה, הוא קם והולך בלי לומר מילה, בלי
להסביר...
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
