|
ברצותנו, אולי
יינתק ממקומו
גרם-אדמה
|
שיתלוש לי את אונות המוח
שאפרוץ אליו מן השפופרת
|
אני רוצה לטפח את
ביתי שיהיה בו יופי
אמיתי שלא יהיה בו אבק
מדנים עכבישים לא יטוו קורים
|
אני בלונדינית חלקלקת
טובעת מרבדים חרישיים נוקשת כוסיות שקופות
חולשת על גורדי שחקים מתוך מעליות מעופפות
|
כשהגשם צולף
ומכביר את ריח החורף
הן מכבירות דבש יוקד
בכוורת נוטפת
|
שמלטפת את הנפש שלך
שנודפת ממך כמו ריח של סבון טוב.
|
הרבה אחרי אמצע הלילה
מחליקה השמיכה מכוח חלום.
הרוח מתחילה לזרום
והיא רכה ורחבה על עור לוהט.
|
ביתי אינו מוצק. ישנם זרמים מתחת לריצפה
|
אחרי מעשה אהבה
עולה בחיכי תאווה
לטעם נשכח.
|
כולה פוערת פיות לאכול, הכול בה נקטע ופוחת
|
עולם ומלואו נעלמו מהעין, נאטמו מהלב,
ורק את, בין שמים למים, יודעת כמה זה כואב
|
שבאה לרחוש רחשים לזמום מזימה
לתפוס את נפשי בכף
לתלות על בלימה
|
על מה כותבים
על מה שחסר
על מה שפתוח כמו פצע בוער
|
טפיפות עקבים על השביל
היא הולכת, לא תשוב.
|
אולי בכל אור
נקודת התפשטות כהה יש
|
מה היה החשק להתפזר כמו כספית
|
והם יבואו וישאו אותך מכאן
ייקחוך ירחיקוך מגופך
יעלוך אל מרכבת חלום שקופה
|
משהו זע בתוכי, זה יתפח
וימלא את כולי
|
נחש לא יגלוש לרגלייך פתאום
כשתשבי ליהנות מן הנוף במרפסת
|
עוד מעט תבוא הנסיגה. עומקה
יהיה כגובה הנסיקה וימוטט
אותי. בתוך ריחוף כבר
|
לצרצר אחד יש קול בלתי נתפס, צועק רעב
|
קורי העכביש מגששים על פני החדר.
עדינותם, כנקיפת-לב, זעה במוחי.
|
שום חיבוק לא ייתן תשובה
לא ישיב גופו לאחד
|
שותק האיש אוחז בידך נפשו פנימה
פנימה נפשו מהלכת
לא אלייך.
|
במשיכת מכחול עגומה
שמש מעל ימה נעלמה
|
"זמר שכזה נוגן על השפתיים,
כמו שלושה תופים, הולם בכוח בחזה.
ולא נותן מנוחה בשעת הצהריים,
שורק כל הרחוב מן זמר שכזה"
|
|
|
איך בא לי להיות
זה שמחליט איזה
סלוגנים טובים
ואיזה לא...
פודל תפרן אבל
לא יודע שזה
שמאשר את
הסלוגנים יותר
תפרן |
|
