|
לאחר לילה של טירוף אינסופי, שבו התנינו אהבים ללא הפסק
והרגשתי את הכימיה שכולם מדברים עליה, את הפרפרים בבטן (לא אלה
שאכלתי לארוחת צהריים), את הניצוץ... ובכל זאת, אני קמה בבוקר
לריק הגדול, לבדי.
|
חזרתי לבית שהיה שלנו, אל פו היפה שכבר הבין שמשהו לא בסדר, אל
הזכרונות הטובים והרעים, אליך- אך אתה לא היית...
|
"הוא היה בסדר..." זה מה שכולם אמרו, "בסדר..." מהי בכלל
ההגדרה הזו?! בסדר?! בסדר- זו תשובה מטומטמת לשאלה מטומטמת,
שלא ממש רוצים לשאול ולא ממש אכפת מה התשובה...
|
הייתי מוכן להרוג בשבילה. היא כל עולמי. האישה של חיי. אהבתי
הראשונה. את כל שלוש שנות החברות בינינו היא ניסתה להעביר לי
בחינוך של אצולה. קיוותה להפוך אותי לבן אדם. לא הסכימה לקבל
את העובדה שמפלצת כמוני עושה הכל בכדי לשרוד, שאותי לא עטפו
החיים בצמר גפן ורוד
|
אם כוכב היה תקווה
השמיים היו חומה ללא גבול.
אם כוכב היה לדמעה
השמיים היו מעיין של מבול.
|
הכאבתי לחלום כשהבטחתי להגשימו
והבטחה זו הובטחה לשווא
הכאבתי לגשם כשבכיתי עימו
הבכי לעומתו לא נחשב
|
כטיפה נשטפת אני בליבו של ים
כברבור חולף, אתה, חולף ונעלם...
|
כשדודה על חופך
נפלתי איתך
וביקשתי ממך עוד
|
מה רצונך ומדוע חזרת,
מה שכחת אצלי?
הלא בבוקר ברחת
רק נוצות השארת לי
|
היא אומרת שהמיטה מידי גדולה עבורה,
פעם היא רמזה, שלא יזיק גם דובי לצידה
|
באושרך - הייתי מאושרת
בעצבותך כביתי גם אני
עת חזרת לאחרת
וראית בה דמותי
|
טועמת אותך בדמיוני
נושמת אותך בתוכי
נעה לצליל קולך
סוחף, רק מהיותך
|
ושם הוא היה: האיש הכי רחוק מן השלמות. ציניקן מטורף, גרוש טרי
ומאוכזב מהעולם, אך לא מוכן להודות בכך. איש צבא דגול, מצליח
ומוצלח, מחפש את השקט באיזה קיבוץ בדרום, לאחר שנים של חינוך
עירוני וקריר.
|
הערתי אותי משינה
שאקום, כבר מאוחר!
הלבשתי אותי בשמלה
שרציתי ללבוש רק מחר
|
|
|
החיים הם כמו
כביש מהיר...
יש יציאות לכל
אורכו...
חברי המתנ"ס |
|
