|
הוא נולד במקום יפה, קצת רחוק מכאן.
לא שכאן לא יפה. יפה מאוד, ואפילו קרוב.
(כאן זה תמיד יותר קרוב משם, אבל כאן קרוב גם בלב)
כותב במצב-רוח מסויים, ומקווה שמי שייקרא קורא אותו
במצב-רוח דומה.
כותב רק בעברית, מאידאולוגיה לא ברורה.
אוהב חורף, אוהב קיץ, ואוהב לא קטן באופן כללי:
אוהב גשמים קטנים ופרטים קטנים, להקשיב לאנשים
ולכתוב להם.
בערב, כשנסעתי באוטו באיזה רחוב צדדי קטן ותאורת האור האירה את
נהרות האספלט, ראיתי בנאדם...על הפנים שלו הייתה הבעה מוזרה,
פתאום הוא קפץ מול המכונית שלפני.
|
אני גר בפאריז, צרפת, אני רק בן 10, אבל כבר גר לבד.
מקום מאוד יפה, פאריז, עיר אורות אמיתית.
בכול אופן, מכיוון שאין לי כסף לבית, או לאוכל, אני גר ברחוב.
למען האמת, אני גר בכיכר המרכזית, מתחת לבמה של הגרדום.
|
הוא ספר את הדקות.
החבר שלו מעולם לא הפר הבטחה, ומעולם לא אחר.
השעון החדש שלו נראה כסובל ממנת יתר כשקפץ בפראות תזזיתית.
שעונו איחר. הוא לא ידע זאת.
|
החלק השני מתוך Jolts Diaries
אני חולה.
נדבקתי במחלה האפורה.
|
הבובה עטוף בניילון נצמד,
הוא דיבר מילים מפלסטיק.
|
הקטע הוא החלק השלישי מתוך Jolts Diaries
במחשבה צלולה, בגוף בריא, ישבתי לכתוב את המשך יומני.
הדם שניגר עוד ספוג בשטיח, זה הוא רק עוד יום בניו יורק.
|
הבובה עטוף בניילון נצמד,
הוא דיבר מילים מפלסטיק.
|
הבובה עטוף בניילון נצמד,
הוא דיבר מילים מפלסטיק.
חשמל סטטי מקיף את הגוף,
והוא כולו סינטטי.
|
עמדתי על השרפרף הקטן מעץ כדי שהיא תוכל להגיע אליי,
כופפתי את ראשי לעברה, כאילו הייתי אתלט וזכיתי במדליה,
והיא שמה את העניבה סביב צווארי והידקה אותה מעט, שלא אפול.
|
מחוג השניות התקרב בזריזות חלקלקה לזה של הדקות.
הערת המחבר - כן, זה עוד אחד על זמן..
|
|
|
"אמא, אני חושב
שראיתי פטריה"
איטו הישוגי
מספר על
זכרונותיו
מהירושימה, 1945 |
|
