|
ועכשיו היא נסעה.
ארזה את כל חייה בקופסא גדולה. ואני, עמדתי מהצד. הלב השבור
והדומע שלי ביקש לצרוח לה "אל תלכי, אל תשאירי אותי שוב לבד"
אך השפתיים מיענו לדבר, והמילים נשארו בפנים. צורחות,
מתחננות.
את המחברות, סיפור חיי שלוב בתוך סיפור חייה- לקחה. ואני רצי
|
|
|
אני זוכר את
הסלוגן הראשון
שלי, כאלו זה
היה אתמול,
חזרתי משדה הקרב
וראיתי מלבנים
עם משפטים
סתומים על הבמה,
ההתרגשות שאחזה
בי שלחצתי על
שלח לחמך,
וההפתעה המוחלטת
שסלוגני אושר.
כיום אני אזרח,
וסלוגני מילאו
את הבמה ככוכבים
אשר על שפת הים,
ועדיין אין לי
מושג מה זה
חרפרשץ
חצי תימני |
|
