|
השירה היא שדר אהבה שבין האין לאני
אותה תודעה נעלמת עמוק בתוכנו טהורה ודקה
ידינו נשלחות כמעט לגעת בגל
לצרור אותו בתבנית של אות וצליל
שיר אהוב עלי הוא שיר שאראה בו את דמותי
שיר שאראה בו את דמותינו מעבר לזמנים
שיר שכתבה זלדה
ראש לא מסורק - השוני המרהיב
זלדה
מלה אחת
נפצה את כל הפנסים
מלה אחת הפכה
רחוב מואר
ליער חשוך.
המלאך שנגלה אל הגר
בא אל היער הנורא
בא אל סוף העולם
לגעת בידה.
אך היא נמלטה מן המלאך
כמו ממקסם שוא
זועקת:
אינך קים אינך קים אינך קים
אל תפתני בסודות של רוח.
מעין רץ לקראתה
בנצנוצי מים
עם ענפים ועלים,
אך היא
רטבה כלה
בכתה:
אבוי לנפשי
שוב תעתועים.
אחות קטנה
ראש לא מסרק
אל תברחי מצליל המלאכים,
חייך מציאות הומה
בשרך איננו משל,
והאיש האדמוני
ידיד השמש
יודע שאת קיץ
שאת עץ פרי.
הבתו היא נסתרת
כך לחשתי לנשמתי
אחותי כלה וזמנה כלה
פניה אבלים
|
"כל ההתחלות הן המשך הגלוי מהנעלם.
שמי רון, קוראים אותי בלה בלה אני גאון.
גאון: חיבור של שתי מילים, גאותן קטן,
גאותן קטן: עניו, צנוע, אהובו של אל והמילים,
|
לא חגיגות גדולות היו סביב הילה בלום.
הילה בלום אישה פשוטה.
אנשים היו מחייכים אליה ברחוב לפעמים
אישה נעימה מצחיקה
|
את המילים המיוחדות חומדת, חומדת מילים מדויקות,
חומדת להיות ממקבלי המילים המדויקות מהשמים. עשי עדות בחייך,
חמדת אהבה.
|
המשורר:
חול שורף
אויר מסנוור, ירוק מקנאה של קו האדמה באופק השמים
שמש בועל קרקע לוהטת
|
דודתי שמחה הייתה אישה מרה.
אהבתי אותה יותר מכל הדודים והדודות. היא אהבה לדבר ואני אהבתי
להקשיב. כולם נאלצו להקשיב לה עם רצו או לא. מעוררת בהם סערות
קטנות, מדגדגת יצרים ישנים המדוכאים בכעס מתחסד.
|
מתהלכת לה נמלה על קצה הלשון ועורמת רסיסי מילים. כל היודע על
דבר הפועלת
רצוי שידלג חת בכל פעם שלישית, כי המצוי סתום והיתום פרוע
במועדים.
|
תודה אומרת הנשמה
הקשיבי לוחשת בת קול
זמורה זרימת לב בציר עסיס עצבי ענבים
ראי איך צורה משונה אחת יוצרת צורה משונה אחרת
קולות חדשים
|
אגו הוא עשר בגימטריה
שלם
אני גו
ועשר הוא יוד
|
חיפשה האדמה זהותה
שאלה היא רחם או קבר
מי אני אדמת רקב
|
אהוב נפשי
מדי יום
ואחבק אותך בסופה
ואנשק אותך בימי שיגרה
ואהיה אתך בנאמנות ולזיכרון
אור פניך מענק מתנת חיינו
|
בתוך המבוך התבררו פנים
רעמים התחבבו על הנשמה
כמה רצינות מרה הייתה באופליה
|
האם נשאיר אות לבד?
להבהב בחלל לבן
|
אישה
מעוברת
עוברת
ידע
ישאל היכן
האישה שעוברים בה במעברי הירדן
|
אישה יולדת מבין רגליה קשישים זרים.
פעם ילדה מראשה, אך זה היה מקרה בודד.
ומאז היא אטמה את הפרצה, למען שלמות עולמה.
|
אישה נוצרה ממים
דמעה אדומה מרחם
|
חולמות חלמון
כל חלמוני חלומותיי
אישה ביצה
ביצית ערירית מרירית
|
לאהבה אין בעלות ואין משיח לאהבה.
האהבה היא השראה
כמה קלילות הן המילים
אהבה השראה כמו נשימה
|
אני הלא כלום
אני הלא כולם
אויר כאור
או קול הנבלע
|
התקטום לי אתרוגים
בבוקר
ותרחצם בפלך מחשבותיי
|
אתמול ניערתי את האבן
היום ניערתי את האבן
מחר אהיה כולי אבן
|
את האהבה שלי אי אפשר לאמוד,
למדוד, לתרגם, לתרדם,
להוסיף, להחסיר, לחלק,
לתרגל, לכפול, לשלש, לתחזק,
|
אין כאן שום גימיקים
או מניפולציות
אנסה להשיב רוחות איתנות גואות
ואשמע את הלחש הרועם
|
ראשית ברא מילים
מאין
ומהיכן נבעו
ומי אמר
|
ברוך שעשני אישה
ברוך חולם עשני אישה
ברכות
במלכות
|
בת אלוהים
לא הייתי בת אלוהים כמוך
טהורה ובאיפוס מתמיד של כוונותי
|
תן בחן עיניים רבות
לתור אהבה, שם ארץ גמורה וחולה
לתור אהבה, שם אדמת גרים ונבוכים
|
כמו כל הדברים שתוכנו
כמו כל הדברים שמסביבנו
ואין נפרדות רק שכחה
עיניים עצומות מלראות אי קיום
האם המוות שאנו כלולים בו
המוות של כולנו
|
בכל אדם
גרעינו של מלאך
שכון במעמקי תאיו
|
האדם האחרון הפסיק לחשוב
נסתם הגולל על קיומם הדמיוני של דמויות רבות
תמו המלים
|
אהובה בחדרה
על ענף דקיק יושבת
על ענף דקיק
|
ומי הרוח הנושבת מעל המים
המים הם המילים הזורמים בידיים
ומי הם המלאכים המנשבים עם הרוח מעל הנפש
המבררת עצמה לעולה
|
האישה היא אלוהים
בה כלולים החיים
היא מזינה מחלקה
|
תן לי צום להשיב את נפשי באווירו העכור
ואמרת לי ידע
פזרי הקרעים והצללים וצרי מעט
|
את מה אהבת יותר
את קליפת האני הישנה
או את הנימה הזרה שבי
נשימת אוויר קר ישר אל הלוע
|
החמלה מזכירה לנו את עצמנו
מודיעה לנו גם לך יש פנים
גם לי יש פנים? שכחתי
|
הילד העיוור פיצח גרעינים
שלח לשונו לחוש זרמי אוויר
ועמד שם אדם זקן הביט בלשונו הוורודה
נשלחת כצל אש גחל זחל
|
הכעס הוא פניו הסוערות של הדיכאון
הדיכאון הוא כעס שהצטנן
כמו ננס לבן
שבעברו היה שמש נפוחה בוערת אל מותה
|
פיהק הנביא והשתעמם לו
מה לי זעם ונבואות שחורות
אין לי כוח לכעוס
ואלו יצחקקו ישוטטו
|
ותשב הנפש באמצע האין
ותפרד ותפרט
ותצא אל אור שאינו מובן
ותתקשה
|
אל תאמרי
שהעץ ירוק
לפני שתראי אותו
|
אהובי כאביי חיוכיי
הפיג מכאוביך
פתחי זרועות
אמצי לב אחר
ששש איש אהוב
|
כשביקשתי לראות את צורתו המקורית של המלאך גבריאל
ולא את צורתו המצומצמת כפי שנגלתה לפני
|
על מה אתה חושב קרן אור שלי
מאיר עיניי ולבי
|
כאשר לא יכלה לוותר
לא יכלה להיות
|
וכל המילים שאמרת
נישאים ברוח נעלמים
ואני שולחת אצבעותיי לחוש לרשום
לתפסם בזמנים בזיהוי זמנים
|
חומה של הנפש התותבת החל יורד ודועך
גם הגשם ברח
התפוררה החומה
|
שוב נטלת
נאלם
ואני הפעם אדע
|
היזהרי מלהיות מורגלת בהלקאתו של נחש הפנים
היזהרי מלחוש בחסרונו
כשאור החסד מפציע
הנחש רעב
|
כל שאני מקשיבה יותר
אני עומדת על משמר חמור
ואתה כמו כוכב שולח תאי אור
|
כל החוגלות נערמו
על יד מבנה חסר
|
אין מי שיביט בנו לעומק
לעומקו שלנו
נשמות שיתופיות
ואני רעב
|
מי את ילדה קטנה
חזרי לפינתך
ושטרי על שפתיך
|
ספרי לי על ילדות פעורות בולעות
ספוגות זרע
כהל כבד צהוב נשמות תועות בלהט
אש שחורה על חרבו של מלאך תמהה
|
יפה עיניים שלי
בן ביתי בעל עולמי
זוגי השלם
מאור פניו שלומות נפשו
|
יצאתי למסע של הודיה
זהו מסע של אישה בת שובע
זהו מסע מוזר
יום יומי
|
יקום יקר
כתבתי לך מילים
אותיות סמלים
לא מצאתי נר
|
יש משקל לדימום המילים בתחושות
בעוביים של החיים הפורעים כתשוקות
|
כאבים מחייבים השתנות
והכאב הוא מרכז כבידה והנשמה לכודה בו
כמו כוכב מתנשם מול ננס לבן הקורס אל תוכו
|
הבעל צייר את איבריה
והיא מילאה איבריו בבשר
בנפח
צחקו בקצוות
|
למרות שבקשתי
כעסתי
כשאולצתי להוולד
להינתק מהנרוונה המתוקה של התקימות בתוכו
|
התכוונה לשם ולתיאור
כל ימיה היו יוצאים בליליות עבה
מחממת בהתלהבות התחלות טריות כמו חלות לחות
נגסה ונטשה
|
אישה פרסה לחם לבן
ערכה שולחן לבן
מפה לבנה
נרות לבנים
|
רציתי לשמוח איתך שוב
ולראות את החיוך שלך מפציע כמו עמוד אור ממעמקי וגבהי
רציתי להקיף באהבה את הדומם ולהחיותו בערנות
|
תודה מאור
כי נתת
וקלפתי עורות ישנים
מעל פצע שנרפא
|
על העיוורון כבר אסלח
גם הפחד מעוניין בסליחה
כעשר זעם עולה געש לבה
ונכווה בכף הלב
|
מהי האדמה
אם לא מוות מוציאה חיים
מהי האדמה
אם לא כאב ורקב
|
הבא לי מאי שם בעומק הרוחות
והצללים
מראות רזים
|
אינני מאמינה במה שאני רואה.
כך התחלתי את השיר הזה.
אני רואה ולא מאמינה.
|
כל כך מורכב להיות בן אדם
כל כל מורכב
רגב שריד תא אדמה
|
רק רציתי לומר מילים
פלחים
ממימי דמיונות סתומים
|
היא מנענעת את העצים הרקובים
הוא מחייה את העצים אל הצחורים
ילדה אש
|
במלון פרדוקס
חוכמה האמיתית
נשמעת כטיפשות
|
שמחתי לשמוע אותך מקור אור נהדר שלי
לפעמים הבגד נקרע
ואני יוצאת ברצון עז לרפא את הכיב
אני רואה
|
מדוע האלוהים יכול לחדש לנו את הישן
בריחה של אדמה רטובה
אחרי הגשם הראשון
|
אלוהים אני כורכת אני
ובינתיים גשמים בחום
ידיים כפולות
|
אל תאמיני במחשבה אחת
ותאסרי אותה
ותהפכי אותה לבית היכל העיניים
|
טעות אופטית
השמים אינם ממעל
ואינם לא מושגים
|
אותה הדילמה מתקפלת בארון המנוחה
כך היו מפות התחרה מציצנות של כתמי חג
סימני מוצא ובכי
|
הכעס במהותו כח מוזר
רזום
רגום
מוגר בשלבים כמו דבק חם
על רקמת בשר חשופה
|
הביאי את פניך אל פני ושמעי
אספר לך סודות וקסם
מקום החפש זכות
מלשון טהור ונקי
|
סופר בורא גורלות
ומוסיף מנשמתו
נשמות בגוף של דיו על נייר
זו הדרך שלו להתמלאך
|
סלח לי על רעמי הבוקר
ועל שלא נשכתי שפתיים
ושלחתי לעבר לשונות אש
|
הזמנים לא להם
ולא יראו מרקב
יישאו אלומים דבריהם
שני יתומים שני ילדים
אלו שלוחי אחד
|
עמוק בלב שוכב לו גדי בן עז
בוכה לבן וערום
מטרתו איננה
לא ידע עליה
|
פמוטות הכסף הן
פטמות החלב
לובן אצילי של מתכת בשבת
|
טופפת על פני בעצבות שונה
יחם לך
מוקרנת צלם אחת
אין סוף אפשרויות צלמים
|
אולי אני אדם אחר
ממקום אחר
מעידן אחר
|
קולו מתגלגל וצוחק,
קול הילד הנעלם
נאלמו המילים הצלילים
|
המלאך שביקר
לקריאת ענינו של הלב.
משמעויות, הן מסלולי הרכבת המשנים את נתיבותיה.
|
עמד שם אדם וחשב לעצמו אני אל
אהבה וחסד חש האיש בליבו
הצדק לצידו
|
הורדו לעמק הבכי הכחול
נשמות זועקות
|
מהיכן חלומות והמכילים
היכן המראות והמציצים
היכן המכים והמוכים
מהיכן העיוורים והרואים
|
ואהבתי ריחות שמים
וטעם האדמה בירק
וטעם העץ בפרי
|
חזרתי בכוונות לנשק את קצוות ריסך הארוכות
יפה
נטלתי חוד הסכין הזרה מלבי
סכין זרה מסכנה
|
פרסי זרועות חום
אישה רעבה
הנפש מקרקרת במעיים
ניקח את הפנים היום
|
אין קיצורי דרך
יש לעלות על השביל
עם כיב
|
שיניים לבנות
הן דימוי של מציאות מיוחלת
אלו המאירות ענווה בחשכה
|
אתה אהובי
לנשום יום יום
נשמתך
|
שאלתי מה היא אהבה
כי הקשבתי לדליה ולביאליק ולפן
והבנתי האהבה מוגדרת לחווה אותה
סובייקטיבית פרטית עוצמתית
|
אלוהים נמצא בדנ"א
מרכבת אבות יסודות
מרכבת אטומים
המזל שלי מתחיל בדנ"א
|
לא להרגיש יותר זרמים של חום בוקעים מגרונות
והמים עומדים בלב
אך זו תחושת רגע
|
שטחי החי השט על פני המתח שבמים
שם שקפי מציאות ובה שם
|
ומי קבעה אולי קבע
שהריסים הם זכרים
והשערות הן נקבות
|
ערופת ראש שותת בסיבובים על צירי
ואשתה את דמעות העדן הבהירות
הן היית ילדה טובה היום
|
לעתים המילים הזורמות בהתהוות החדשה
שוקעות כחצץ חורט זרימה
זהו הקשיות שלאחר רכות הקבלה
|
מלים אלוהים,
מילים בחמלה,
אני עומדת בהן, המהום התהום.
|
הנוחות הנפוחה
ראש פרק סוכרים מסודרים בשרשראות
|
|
|
אני צמחוני לא
כי אני אוהב
חיות - אלא כי
אני שונא
צמחים.
תומאס, מסביר. |
|
