|
ילידת 1969
צמה, גומה, משקפיים. נסיכה לוחמת.
אמנם כבר עם תואר מכובד,וסה"כ ייקח לה 13 שנה להגיע
לאיזשהו מעמד, אבל מי סופר..
בנתיים היא מחפשת את הדרך שלה, בתוך ומחוץ לפלא
האנושי, בעיקר בצנרת.
כשיש לה זמן, היא משחקת סקווש.
כששאלו אותה איזו חיה היתה רוצה להיות, בלי לחשוב
הרבה, אמרה- דוב. כי באמת שלא תתנגד ללקק קצת דבש,
ולישון חצי שנה.
פעם, כשהיא תהיה גדולה, היא תפרוש לניו זילנד ותציל
את הילידים.
Two roads diverged in a wood, and I-
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.
(Robert Frost, "The Road Not Taken")
גם אחרי שהמילים כבר נמחקו והמחשב כבוי, נותרים להם משפטים
צרובים על הרשתית, גורמים לכך שהזמזום הזה יגלוש במורד הגרון,
יעבור את בית החזה בצניחה קרה ויתמקם בבטן, בשיפוליה, מזמזם
ולוחץ.
|
שיואו איך התפעלת, את תמיד רצית ג'יפ, ונפלת על אחד ששרוף על
העסק.
בעצם, איך עשית את עצמך מתפעלת. אחרי חמש דקות תפסת ת'רעיון,
אבל הוא המשיך ללהג לך באוזן על נפלאות התוכנה והמפות. ולמרות
הכל הצלחתם להתברבר, לפחות פעם פעמיים...
|
היא הייתה בהלם תרבות, הכל חדש לה, אחר, והוא כבר היה פה שנה
במכינה. הכיר את כולם, ידע מה לעשות, לאן ללכת, עם מי לדבר,
איך ללמוד, מה להכין. הוא ידע איפה כדאי לאכול, לאן יוצאים,
כמה לשלם במונית, מי הכי זול.
הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. גם ממנה.
|
צלצול הטלפון מתפוצץ לי לתוך האוזן.
באפלה, בחדר החנוק, חסר החלונות, מגששת אל השפופרת ונוהמת -
"כן?"
-"צריכים אותך למטה" אומר קול עייף. מנתקת. הספרות בשעון
זוהרות בטורקיז, מתגבשות לאיטן לצורות מוכרות. 4:42. בוקר טוב.
|
הרגשתי איך כל האוויר עוזב את ריאותיי. ידי ניסו לאחוז במשוט
שנשמט. למעלה, תעלי כבר למעלה! הראש שלי צרח, תצאי מפה!
|
זמזום חלש מאי שם עולה ומתגבר, מהיר כדבורה, אבל אוזניה
למודות, מזהות מיד, כמו מוכנית קולטות כל רחש זר, ואוטומטית
ידה מתרוממת, בזווית קלה לאחור, והיא אפילו לא מפנה את מבטה,
|
ניסית פעם להקשיב לסירנה? לצליל המכאיב הזה, חותך באוזן, מנסר
בבטן ומסמר את השיער שעל העורף. הסירנה יודעת על מה היא צועקת,
כך נדמה.
|
נדמה היה כי שום דבר לא יכול היה לחבר בינינו. חוץ מהחרוז
בשמות המשפחה, כמעט הפכנו לבדיחה.
היא קטנה, נמרצת, תלתלים משתוללים, כאילו מישהו דחף לה אצבע
לשטקר, ואני גדולה, כבדה, צמה ארוכה. תמיד הייתה נראית לי
כאילו נמצאת שם בטעות, וגם חשבתי שככה חשבה.
|
-"ארנוביץ', אתה שוכח איפה אתה נמצא"- אני קוטעת אותו, "תחבושת
אישית היא ציוד צבאי והיא שלך, ולא למטרות וטרינריות, ברור?"
|
אז עמדתי שם,
מכריחה את עצמי להסתכל לי בעיניים
האדומות
|
טעמנו את עצמנו
חוצים קצת את הגבול
|
לצאת לבליינד-דייט כל שני וחמישי. להכיר כבר בע"פ את ה- "תראי,
זה לא אישי..". ללכת לחתונות של כל החברות. לא לשכוח לחייך
כשאומרים "בקרוב אצלך".
|
ואחר כך שכבנו על הגב
מביטים לתקרה
אתה עם סיגריה,
אני ריקה , ודביקה
|
מתהלך בשנתי
על אצבעות שקטות
|
את רגשותיי
נעלתי
בקופסת שימורים
|
|
|
רוצה בתחת?
צ'ומפי מנסה
משפטי פתיחה
חדשים לסמול
טוק. |
|
