|
I allways wanted to write, but i always figured
it'd be no good unless somehow the hand just took
the pen and started moving without me really
having anythig to do with it.like outomatic
writing. but it just never happend.
j.
אתה רוצה תשתה. אתה לא רוצה אל תשתה.
|
השמים כחולים ואין אפילו ענן אחד שיחלוף לו כמו נוצה. העיר
קפואה.
"נעליים ומעיל טוב זה הכי חשוב" - אולי הדבר היחידי שלקחתי
מהסבא שלי
|
"הוא מת", הודעתי ברשמיות, עטפתי אותו בנייר טואלט והבאתי אותו
לקבורה הולמת באסלה.
|
אני לא יודע מה המילים האלה "נפש המיה" שבתחילת השיר אבל אני
אוהב להגיד אותן, אני לא יודע מה הפירוש אבל כשאני אומר אותן
אני מדמיין ציפור מתעוררת משינה ועפה גבוה גבוה לתוך שמים
כחולים.
|
בקרוב אזחל לנקודת ההתחלה. יש טעם להתייאש? אני שואל בקול אבל
אני בקושי מצליח לשמוע את עצמי.
|
כבר כמעט ארבעים דקות אני עומד ושומר כאן בעמדת הכחול מסתכל
דרך חרך-הירי על רכס ההרים שמולי - בכל כיפת הר עומד מוצב דומה
לזה שאני נמצא בו. מגדל שן, מבודד, שמור, שקט וקטן. כל כך קטן.
אני מוציא חפיסת נובלס מכיס הדגמ"ח ומצית מכיס הדש השמאלי.
|
רכבת היא אחרת מכיוון שברכבת אין לאן לברוח וכשאפשר סוף סוף
לרדת זה לעולם לא יהיה היכן שעלית.
|
אני לא יודע מה המילים האלה "נפש הומיה" שבתחילת השיר אבל אני
אוהב להגיד אותן, אני לא יודע מה הפירוש אבל כשאני אומר אותן
אני מדמיין ציפור מתעוררת משינה ועפה גבוה גבוה לתוך שמים
כחולים.
|
הרוח מתחילה לנשוב ורוב העננים מתפזרים, רק הוא נשאר תלוי
בשמים מסתכל עליי בפרצוף הזה שנראה לי זועף יותר מרגע לרגע.
|
מילה כתובה יכולה להיות תיבת פנדורה לשרצים שאין הצדק לקיומם.
|
איכשהו מצאתי את דרכי למחשב, כלי הבידור היחידי שישרוף לי את
הזמן עד שתתעורר
|
"דבר" היא זורקת לו וקומצת את השפתיים מחכה שיגיד משהו.
|
עניתי, רואה את ההלם על פניהם והכעס העצמי על זה שלא ידעו כלום
קודם.
|
אל תתאהב אני אומר לעצמי.היא רק נהנת מהנסיעה. תוך שבוע היא
נעלמת, בטח גם עם כל שארית הכסף.
|
כשהתחיל להחשיך והצרצרים התחילו בסימפוניה הלילית הגיע סוף,
מחוייך לבוש מכנס דייגים וחולצה של פליטי הודו.
|
קניתי ספר. הכריכה שלו הייתה קצת משופשפת והצד החיצוני של
הדפים קיבל גוון דק של צהבהב, אבל בשביל ספר יד שנייה המצב שלו
היה מצוין. לא נראה כי הספר עבר הרבה ידיים לפני שקניתי אותו,
אלא יותר כמו שמישהו קנה אותו ולאחר זמן מה מכר אותו.
|
יצאנו מהמכונית ונכנסנו לפאב. אמצע שבוע וצריך להרוג ערב
איכשהו אז עדיף בשתיה.
דחפנו את דלת העץ הכבדה ונכנסנו לעולם שכולו בירה.
|
שוב איבדתי אישה לטובת העיר הגדולה.
לא הייתי מספיק גבר לעצור בעדה.
מתחיל להרגיש לי שאני תחנת מעבר
צעד קטן לפני המדרגה.
|
אתה מחזיק את העיניים ביד ימין
חופן אותם כמו אשכים
ומביט לעולם בגובה המותניים
|
Since 1969
Hey Hey, My My
|
העיר נראית לי כמו אחרי הפגזה
באוויר יש שקט שמרגיש כמו סערה
הרחובות ריקים ומכונית לבנה עם מגבים חורקים מחכה לרמזור ירוק
|
הפזמון אותו פזמון
על סקס ורוקנרול
הזיון אותו זיון.
היא כבר אבודה אחרי שנתנה לו הכל.
|
המחברת כבאר.
השולחן כבר.
הזימה כאישה.
החיים כמבוך.
|
באלוהים אנחנו בוטחים
אבל הוא נחנק למוות
בין כל הנשיאים המתים
|
מי שחרר את זעמם המאוס של האלים
מי ריסן את רחמיהם המאודים
|
וניגון עתיק זה הדרך לחיות
אך העולם עומד על שלושה דברים
|
שאריות אבק כוכבים
זה כמו הקראק
שמופק מאבק כוכבים אמתי
|
עוגב אותה בכל צורה או מובן
|
4:20 אצל חברים
המקטרת עוברת
כולם מחייכים.
|
אני אנטי בוגרשוב
אני אנטי רוטשילד
ומה שיש לי להגיד
אני אשתין בתל אביב
|
Foreigner words on foreigner thoughts
on an afternoon full with smoke and smog
and sky washed with bourbon color
and bourbon sky in my glass
|
וזה לא בטוח, מה שזה שקורה
עוד לא ממש השעה הנכונה להתחיל לעשות חיות-בלון ממילים.
דוב חורף שרגיש לקור
|
נשען על יריבו המזיע ורעב הנצחון
מחבק אותו כאילו זה אחיו האבוד שחזר לחיים
|
קודם היית יותר יפה, יותר מושכת, לא ניתנת להשגה, ציור רנסנס.
|
אתמול בלילה לא היה אמיתי
וגם לא הפעמים לפני כן
|
אנשים! אנשים!
בוא בהמוניכם.
אתה גברת ואת אדון בוא תקראו שירה בזול!
|
שואל לאן אנחנו הולכים
היא מחייכת זוממת
נעלמת בין אנשים
|
ואני מתנקז על החיבור של הקירות
פינה הפוכה
|
פסנתרן שהוא בדרן שהוא שחקן שמגיע
בהרבה צבעים של שחור ולבן
|
ספרי שירה וספרי סיפורת הם ספרי קדושה אמיתית
כל אלה דברים עם משמעות ובלי משמעות בכלל
|
מוריד נעליים ונשכב במיטה
רק עוצם ולא חושב
רוצה להרדם, רק רוצה להרדם
|
"מזכרת" את אומרת
ואני אין לי סנטימנטים
פשוט רוצה להישאר אתך
|
לא יודע איך היא נראית
רק שומע אותה
ולצללים שהקול שלה עושה
|
אך היא מחייכת אפילו קצת מסמיקה
כאילו שמעה מילים כאלו בפעם הראשונה
|
גם אם פצצה אטומית
תשרוף את העיר כולה
זה בסדר
|
העיקר לרוץ
סביב כיכר רצונות
דגלי כל האומות
נשרפים על תורנם
|
דם וזרע מתערבבים
בכי וזיעה שכל כך מיותרים
|
היא מדברת ואומרת שזו שקיעה והיא צריכה הפסקה
אני לא מעז להביט בה
|
ירח משמש תאורה לאהבתנו
אגם צלול לרחוץ את נשמתנו
|
זה ממשיך לי בבלדה
ועדיף בלדה על רקוויאם
|
טפטים של צביעות מרוחים על הקירות
וריח עובש עולה מצנצנת קוביות הסוכר
|
קודים חדשים של התנהגות.
מחשבה נכתבת משמע היא קיימת.
היא לא אומרת מה שהיא באמת חושבת
רק איך שהיא מרגישה.
|
טעם גלעין תפוז משאיר טעם מר
|
רוסי רוקד עם בקבוק על מצחו
יווני שובר צלחת
|
כשאתה מוכר את נשמתך לשטן החמים שבתוכך
אין צורך לדאוג
הוא יתן לך חומר טוב שיעזור לך לשכוח מהנשמה המכורה.
הוא יעלים לך את הדיסוננס הקוגנטיבי ויעיף אותך לשמים.
|
את כמו תפוח שגדל במדבר
ואני בצפון הרחוק
את השמש שטובלת בים לקראת ערב
|
שמש גדול ועצי קוקוס
והחיוך הנצחי שלך
והכנות העירומה של
|
צדיק צלוב אפנה את הלחי השניה
|
עד שאני מרגיש את הפילטר צורב על השפתיים
רק אז אני משחרר אותו לחופשי
מכבה אותו באלגנטיות במאפרה
|
אין מערכה שניה
הכל בביטים
הכל בועט אבל לא צורח
השאריות לאריות
|
מחשבות כמו זיון ארוך בעמידה, בחצי השענות
מחשבות על זיון ארוך בעמידה, בחצי השענות
|
גם גברים יש
בעיקר מבוגרים
לאף אחד מהם אין כיפה על הראש
רק כובעי מצחיה פשוטים
|
אני חייב לכתוב כמו שאני חייב ל ה ש ת י ן
כמו הצורך העז להקיא אחרי לילה של שתיה לא זהירה
העט פוגש בדף מתוך א י נ ס ט י נ ק ט
רפלקס הקאה
|
הייתי שם לראות את הטירוף התמידי מתחיל
בין כדורי אש לפרחים.
הייתי שם על הרכבת האחרונה
שבורחת נגד הרוח לצליליי סימפוניית מלחמה.
|
כמו נולדתי מחדש
לצלילי המוג האלקטרוני
חוויה כמעט דתית
הכל התעוות לצורה האמיתית
אין יותר ממה לחשוש
אני שוחה בתוך האור
|
אוכל מרק אפונה שאמא הביאה
|
היא לא יודעת
אבל הצחקתי אותה מסיבות אנוכיות בלבד
|
בואי סתם נספור כתמים של סיד מתקלף מהתקרה
תני לי לשרוט את ירכיך דרך מכנסי הג'ינס הצמודים
|
אתה קורא לה להישאר
היא קוראת לך פתטי
|
קיר מערבי והיא חומה. הכול מתפללים להיכנס בתוכה
ואני בחוצפה שולח יד ומעביר אצבעותיי על שפתי החריץ
סבך רך ולח כמעט בת עשרים כמעט בת שלושת אלפים שנים.
|
מפשיט ומפשיל על השידה המציצנית
|
כששאלתי אותך לשמו של הבושם ענית: "מירקל" ואני שונא שיווק
רגשני, אבל באמת ייתכן שאת נס בבקבוק. אמרת שאת נוהגת לשים
אותו רק לארועים מיוחדים ואת לא יודעת למה אבל התחשק לך להתבשם
בו ככה סתם בלי סיבה ואני חייכתי ודמיינתי שאולי יש סיבה.
|
שתמצוץ את הטירוף שבי
שתגרד את השפיות שלי
שתבודד את השקרים שלי
שתאלף את החייתיות שבי
|
שיר טיפשות
בו יהיה כתוב כל מה שאני מרגיש
שיר שיהיה קל להלחין
|
זהו ריח כביסה טרייה אחרי שעות ברוח מלטפת ושמש חמימה
ריח אישה זה ריח של גבר אחר
|
יש גלידה במקפיא
בקבוק היין כבר נחנק מאוויר החדר
הסדינים מתוחים
הנרות מזיעים
|
מביט בצלי המרבה מחמתי
מום שנגרם מצרימה
|
יכול להיות יותר טוב, יכול להיות גם רע
מנסה להתחמם פה- במקום שהשמש קפאה
|
לטיפה על כיסופי עם ציפורניה הארוכות והשקופות
|
הופעת בכורה הערב
לסדרן מהשורה הראשונה
|
דרך לא דרך מתחילה כמו בדיחה
על רבי נוצרי וחלילן משוגע
|
הערה חיצונית - זה לא יכול להגמר באושר ועושר בחיים האמיתיים
איפשהו בין המטבח למיטה דברים משתנים
|
שאלת פעם אם אני מאמין בנשמות תאומות. שמעתי על אחת כזו אבל
היא מתה עוד לפני שהייתה לי ההזדמנות להכיר אותה. איכשהו זה
גורם לפקפק בהכל אבל אף פעם לא להפסיק את החיפוש. רק הופך אותו
ליותר מתיש,
|
היו תקופות בהן הייתי מביט בצבע מתייבש על הקיר
יושב בשורה הראשונה
מסניף עמוק את הריח החריף והרטוב
מתפעל מטיפת צבע סוררת שעושה דרכה אל הרצפה
|
איפה עוני קליפורניה
איפה חנות משקאות חריפים קליפורניה
חפיסה שלמה נחה במאפרה
|
בזמן שאני מנסה להיות אני יודע שהוא כבר היה.
זה גורם לך לחשוב בשביל מה לנסות אם הכל במילא ישכח.
|
שתוי שוטה אשתה
שיכרון מלנכולי אדום
אתבוסס בתענוג הבכי
ללא נוכחתך
|
צ'לו הודו, שלום ישראל
יום אחד אני אחזור לבקר
|
כי אם אגע תישאר צלקת.
אף אחד לא אוהב לראות צלקות.
הגירוד מכרסם בי ולא נותן לי להרפות.
צלקת בעצם אומרת שקרה לי משהו שלא היה צריך לקרות.
|
העור שלה הופך ברווז ואני תוהה
אם זה מהחלון הפתוח או ממני
|
איך יש לי את החוצפה
לחשוב שתאהבי אותי
מוקיון מעורר רחמים
|
כשאלמד להיות יותר גבר
אחזור אליך לסיבוב שני
|
רק כמה שורות
אני חייב כמה שורות ביום
רק כמה שורות ביום ודי
|
נסחף ונלחם ואז מוותר על עצמי
|
לאורך הנהר מתהלכים ברבורים שחורים
נהר קופא זה מחזה יפה אך מעייף
סדקי האור הלא מוגן ילטפו את הפסנתר
|
וכל לילה אני עושה אודישנים להתקבל למיטה של מישהי
|
אחרי מאות בתי קפה והתעלסויות
היא עברה אלייך לדירה
|
מתוך העשן הסמיך שמציף את הרחובות
אפשר לראות הריסות מבצבצות
|
זוגות מלטפים לשונות משותפים
ואני מתבייש להביט
|
בבית עצוב עם רצפה יפה
יש פלסטר לאורך הקיר
|
אני מביט לתוכו מדמיין איך מתוך החושך הזה יוצא קליע זהב וגומר
הכל.
|
אומרים שהעולם כולו במה ואנחנו שחקנים ואלוהים הוא הבמאי.
אז אני חושב שזה בדיוק ככה, אבל אני מרגיש שזה יותר סרט
מהצגה.
אולי זה לא נכון אבל יותר קל לי לראות את זה ככה.
|
...כדורי הזיות מעורבים ברעל ינשופים ושותים אלכוהול מהול,
ומעשנים ניקוטין במקום טבק...
|
חבר מושבעים יקר, אבקש מכם לעכל את הממצאים לאט לאט, כמו מוח
מבושל היטב במסעדת גורמה המוגש בצלחת גדולה להחריד, לבנה
מבריקה עם זיגוג רוטב לאורכה ורוחבה, שמדגיש את טעמו העדין של
המוח הרך.
|
השאלה עדיין עומדת באויר, ואומנם השיקול הוא מינורי ולא משנה
במה תבחר, עדיין לאחר מכן תלך לישון, ובבוקר, כשתקום, חייך
ימשיכו להיות אותו הדבר בלי קשר להחלטה.
|
ליד הבית שברובע הארמני אתה מבין שכאן הכל קרה וזה בכלל לא
מזיז לך.
וזה בכלל לא מה שחשבת שתרגיש
|
מילים, כל כך הרבה מילים, אבל בלי אנשים...
הכל הזיות, חלומות בהקיץ, פנטזיות שמציפות את התודעה...
|
כי לא משנה כמה ניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק מילים, הברות בלי
הרבה משמעות שהיא כתבה את זה בשביל להתגבר, בשביל להשתחרר
ממנו ועכשיו כל הרגש שמרגישה כלפיו נשאר עמוק במגירה הזו.
|
עדיף לקבור את עצמך מול הגריל לתת לעולמך להצטמצם לנע, עשוי
ועשוי היטב.
|
היא יושבת עכשיו במטבח ועושה סדר בערמות שלחשבונות, הזמנות
לאירועים ועוד כל מיני דפים שנאספו למגירה אחת גדולה, מגירה
שבה שוכן כאוס מוחלט, שאף פעם לא מסדרים רק דוחפים לתוכה עוד
ועוד דפים.
|
אפשר לראות את השמש שעומדת לשקוע וההשתקפות שלה בים.
|
אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
|
|
אדני זינוק זה
ממש מיותר.
הריפוד בסוף
דווקא חשוב
מאד!
פרה
50 מ' באולם
סגור |
|
