|
נחמד, נחמד, היה ממש נחמד
היינו אז, חזרנו שוב
היה ממש נחמד
מאה שנה, דבר לא השתנה
נמשיך לבוא, גם אז יהיה נחמד.
נלך, נחזור, נעמוד שעה בתור
עשו שטויות, נמרח קצת יוד
ונתראה בבור.
מכאן לשם, זה לא לוקח זמן
עדיף לגמור ביחד עם כולם.
(כוורת, להקה ברמות הגבוהות ביותר ואלופת הארץ
בקאמבקים).
בארבע וארבעים יצא עוזי מדירתו. הוא צעד לאורך דיזנגוף, מפזר
חיוכי ניצחון לעבר האנשים ברחוב. הכל עומד להשתנות, אמר לעצמו,
הכל עומד להשתנות.
|
"העולם צריך סופר-הירו חדש", אומר גיא. "סופרמן נפל מהסוס,
ועכשיו הוא בכסא גלגלים. ספיידרמן נהיה דביק, באטמן הוא סתם
מטורף עשיר עם פיצול אישיות, את וונדרוומן העלימו השוביניסטים,
וללארה קרופט יש רק ציצים יפים"
|
כל החיים הם אשליה.
"אתה חושב?"
משמע אני קיים... סתם. סתם, זה בכלל לא נכון. למשל...
"למשל מה?"
|
במיטת השיזוף שלידי שוכבת בחורה עם בגד ים שלם כחול. היא קוראת
את אחד ההארי פוטרים.
אני מוציא מהתיק שלי את מוסף יום שישי של "הארץ". גדעון לוי
כותב, שוב, על חיילים ישראלים שמתעללים בלי סיבה בפלסטינאים
מסכנים.
|
היא טרפה את הסטייק בקצב שהיה משאיר מאחור גם את הומר סימפסון,
ועד שהגיע השניצל שלי, תמר כבר היתה בסיגריה שאחרי.
חייכתי בסיפוק, ודמיינתי אותה מעשנת עוד סיגריה שאחרי, הפעם
בעירום.
|
לפני עשר שנים, בעצם כבר אחת-עשרה, אתה והחבר הכי טוב שלך
למדתם יחד נהיגה אצל יעקב-כובע-גרב. החבר שלך עבר בטסט ראשון,
אתה נכשלת בארבעה. בפעם הראשונה זו היתה חנייה קטסטרופלית.
"זהירות-יתר", הכריז פיילוט אדום על טופס הכשלון השני.
|
לחברים שלי סיפרתי ששכבתי עם קירסטן, מתנדבת דנית מקיבוץ
כברי.
בכל זאת, כדורגלן צריך לשמור על מוניטין, גם בגיל 15.
|
החורף האחרון התאפיין בשפע פרשנויות שחזו "מחר תתחיל מלחמה",
אבל מחר תתחיל מלחמה. אולי כבר הלילה.
התסריט האמריקאי נוהג לסגור חשבונות פתוחים, במיוחד כשמעורב
בהם כבוד אב.
מחר תתחיל מלחמה.
"במלחמה הקודמת זיינתי כמו שפן", משחזר עידו.
|
כשהיינו ילדים שנינו אהבנו מאד את מנהרת הזמן. היום, אחרי
תארים ראשונים במינהל עסקים (עופר) וכלכלה (אני), אנחנו מבינים
שמבחינה סטטיסטית הנפילה של דאג וטוני על אירועים היסטוריים
דרמטיים במיוחד היא לא הגיונית, אבל כשהיינו ילדים חוקי
ההסתברות לא ממש עניינו אות
|
"תראה, תראה איזה ציצים, כפרה עליהם, תקלוט אחי, תקלוט,
יא-אללה", גרי ישב בפינה הקבועה שלו בחוף מציצים, וניסה ללכוד
את תשומת לבה של הבחורה עם החזה השופע ע"י כווץ השפתיים והשמעת
צליל משונה. הבחורה עברה לידו, התעלמה ממנו לחלוטין והמשיכה
לכוון המקלחות.
|
לפני שלושה שבועות הייתי אופטימי. אהבתי את טלי, וגם היא אהבה
אותי. היחסים בינינו התקדמו בקצב משביע רצון. נחנו בשלב
הנינוחות, שהגיע מיד לאחר שלב הרמז האלגנטי ("אני תמיד חלמתי
על חתונה עם שלושים-ארבעים אורחים גג").
|
וכל המחשבות והמלים מבעבעות בסיר קטן, שמתוכו מתאיידת דמות
גבוהה ולבושה סדין לבן - בעצם, יותר אוף-וייט מלבן - והדמות
מרחפת בחדר, ומכריזה בדרמטיות: "לוותר או לא לוותר? זאת
השאלה!"
אני בוהה בדמות, שקורצת לי, ושואלת שוב, הפעם בלי הפאתוס,
"לוותר, או לא?"
|
אדריאנה. היא נראית כמו אדריאנה. היא לומדת אמנות, בפירנצה.
אולי בוונציה ? לא, פירנצה עדיפה. היא יפה, מאד יפה, והיא
שוכבת על החוף, מתעלמת באלגנטיות מכל המבטים שנשלחים לכוונה.
|
"מילואים זה אחלה", מוסיף הגבוה, "קצת חופש, קצת שקט. אני
מצליח לקרוא ספרים שכבר הרבה זמן תכננתי לקרוא. אפילו השתזפתי
קצת".
"רציתי לבקש ממך..." הנמוך מתחיל להגיד משהו, ואז עוצר, מעט
נבוך. יד שמאל שלו אוחזת בהגה, יד ימין מלטפת את העוזי. הוא
מהסס אם להמשיך.
|
"תשמעו, חבר'ה", אמר גולן, "אם זו בדיחה - היא לא מצחיקה".
לצידו, על ספה כחולה שריפודה החל להיפרם, ישבה בחורה
קצוצת-שיער. גולן ניסה להיזכר איך קוראים לה, ויתר, ואז סקר,
שוב, את שלושת האורחים הלא-קרואים.
|
כשבאתי לאסוף אותה בערב, ג'וני נבח בטירוף. קשה לו עם זרים,
אמרתי באינטונצית היש-לי-דוד-וטרינר-ואני-מבין-בכלבים. הוא
יתרגל אלייך, ליהי חייכה. כן, אנחנו נהייה חברים טובים, אה
ג'וני, ניסיתי גם אני לחייך, אבל הוא רק המשיך לנבוח, מעביר לי
את המסר תשכח-מזה-אין-ל
|
הגבר המבוגר והנאה, נקרא לו ת' לשם החשאיות והנוחות, נכנס
לבניין המתקלף. הוא השתהה מעט מול הדלת הלבנה בקומת הקרקע. לא
היה שלט על הדלת, רק כוכב אדום גדול, ות' דפק עליה בהיסוס.
|
אלונה התעלמה מקובי, הזדקפה, הושיטה לי יד, ומשכה אותי אליה.
רצנו ללשכה, נזהרים לא למעוד על המרצפות החלקלקות.
|
גבר כבן שישים עומד, מעט כפוף, בפינת החדר, מקטרת תחובה בקצה
פיו. הוא שזוף, מאד שזוף. צבע הברונזה מטשטש את התלמים שנחרצו
בפניו. עינו הימנית מכוסה רטייה כתומה. שיערו האפור והדליל
משוך לאחור, מהודק לקרקפת באמצעות ג'ל בריח קוקוס. ייתכן שזה
ג'ק ניקולסון.
|
מאה ועשרים בני אדם עומדים על החול הקריר
ידיהם מונפות אל-על
רגליהם רוקעות בקצב
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
אתם מכירים את
זה שלפעמים,
בשעות הקטנות של
הלילה, אתם
בוהים באוויר
(או בדף האחורי)
ופתאום יוצאת
לכם איזה מחשבה
ממש מקורית כזאת
שעוד לא היתה אף
פעם בסלוגן
ומגיע לה פרס
פוליצר לפחות?
אתם מכירים את
זה שאח"כ אתם
לוחצים בהתרגשות
"שלח לחמך",
מחכים שעה,
מחכים שעתיים,
מחכים שנתיים
והסלוגן לא
פורסם?
איזה דיכאון זה,
אה?
פרציפלוכה מחפשת
משמעות. |
|
