|
רוצה לכופף
את הזמן העיקש
להשיל עור
שהקיץ הקופח
נימר אדום חרוך.
|
כל לילה אני כואבת
את השכול
ואת האמת שהובסה
|
כבר מזמן
לא ילדה אבודה
תועה באפרים
|
סזריה אובורה
המשיכה
besame mucho
|
רגע לפני
שאת נסדקת
ומשברי חורף
אוספים
אותך אליהם
|
עת באת אלי
וידך הענוגה
קלפה עצבותי
שמש אחרת
הבעירה תשוקתך בי
|
אהוב אותי
כעוסה
נפש הרוסה.
אהוב אותי
כשאני מולך מתריסה
|
כמה כבד המשא
עול האהבה על צווארינו
מי ישא.
|
דני רופ
לא ידבר עליה
בערוץ השני
|
עורך
קינמון
באור הנרות
המרצד.
|
אני רוצה
את נשימותייך
לשמר לי
|
מה זה אומר
שיש לה עיניים יפות?
מה זה אומר
למשל על הישבן שלה
|
נותרה אילמת
נוכח לחישותיו
רק גופה אמר
את שליבה חשב
|
אמרת לי אינתי עומרי
כלהבה מתפצחת בזרדיה
ליפפתי זרועותי סביבך,
נטמעתי בתוך איבריך.
|
עוד מעט
יתלהם בנו הקיץ
עזוז ושש לקרב
שבו ידו על העליונה
|
אנכי מנחת תרפיך
למולך קורבן
חטאת תשוקתיי
כי גברו.
|
מחייכת
יודעת כי תשוב
ורק הערבה בוכיה....
|
תחלום
אותי
את העיניים
הבוהות
בך בערגה
הידיים הנוגעות
הבטן הרכה
|
אם אני יפה
אז בעינך
עטוף אותי,
כמו סוכרית מרציפן.
|
אל תצייר לי
יפעת היקום
יופי החלד
אל תספר
|
אתה יודע אותי
בהטעמה לומד אותי
אות לאות
|
יצאו אל ההרים
המשקיפים על בניוס
היא רכבה
על רוזיננטה
|
בכובע מעוטר
נוצה זרה
היא מעכסת
|
רק העשן
וריח הבשר החרוך
מעוות פניה
בבת צחוק מתפוררת
|
הדרך שנסללה
תחת רגלינו
עת הלכנו
חבוקים
לא הובילה
לשום מקום.
|
כן ישנן אהבות שמחות
נתן יונתן
לא כתב עליהן
כשמת אלול
|
חוט מחשבתי
רקמה מזרחית
בצווארך
מסכית במחלצותיך
|
אתה ניגנת
באצבעותיך
על גופי.
לאויר המלוח
שעלה מן הים
ונח על שפתי
היה טעם אחר.
|
בשבילך אהפוך
אבן על אבן
עד יאטר
עלי יומי
ופרחים יכסו פי קבר
|
בפארק ענק
באמצע הדאון טאון
בביגי'ין
|
נשים
סיניות קטנות
וסתם תיירות
בבגדי חג
קונות קמח
בשקיות קטנות
|
ברגליה היחפות
מתנועעת
מולו
בצעדי נאקה
שנטשה האורחה
|
מתנועעת
לקצב הבאגלמה
מזיעה
פרפרים
|
בקשות גדולות
כדאי לפרוט
למעות קטנות
|
את האבן
שישבת עליה
ריסקתי לרסיסים קטנים
שנשטפו החוצה
|
אתה מאונן
עם ג'וני
ולא מוצא מנחם
מילל כמו תן פצוע
|
זוהי שעת הדרורים
על הפיקוס הזקן
לומר דברים
שלא השכיל ללמוד
|
מעכסות בישבנן
במלכותיות ממזרית
של חתולות רחוב
ומיללות את חירותן
שבוששת.
|
אני זוכר
את גן העדן
את האישה והחיה
בערומם
|
ברמזור האדום
ראיתי אישה
במכונית אדומה
שלבשה
בגד אדום
|
ערפילי תשוקה
עוטפים אותי
געגועים מפזרת
על הסלעים .
|
אני שנסתי
על נפשתי
הקשבתי לניגונו
העצוב.
טיפות הגשם
שירדו
נמהלו בדמעותי.
|
רוח קדים
הופכת דמעתי
למלח
|
כבולה במתק מילותייך
לפותה במשפטיך
|
חוט תיל
מתחת יקירי
להגן על תפרחת בתוליי
מפני מבקשיה
|
הגוף זוכר
את מגע אצבעותיך
התר אחר חמדותיו
|
האבנים
דומיות
הצמחים
מחרישים
איך אדע
דרכי.
|
החיים אינם גזר גמדי
מחמדי
מבעד לכתום
תראה אני לבדי
|
ראתה את הים
משתקף בעיניו,
את הגלים
המלחכים בסלע.
|
הלילה כשועלה מיוחמת אתאווה אלייך
אתה תערוג אל גופי הצמא אליך.
|
עוד טרם יבשו
ומתקו רגבי העפר
בבית הקברות
בבנימינה
נאספה השמש
|
היא דורכת
ברגל גסה
על הצל שלה
ההולך לפניה
בזעף
|
בפנים חתומות
נוכח השאלות
מתי
מי
ולמה.
|
באלוהים
לא מדובר בעצלות גרידא
אלא בתאווה
להזריח קצת שקט
|
עיני עצומות
דוק סמיך
מכסן
|
משוטטת
באפרי החיים
טועמת אבי אהבות
פריכות בטריותן
|
מטליאה נדרים
בלויים
להעלות
שחר תפילותייך
|
גוף
וידיים
ושדיים
ובטן רחומה
ורסיסי תשוקה
שהותזו
|
למלים שלך
ריח עבש
של חלב
שעבר זמנו
|
בא נרקוד
את ולס הקיפודים
נדייק ברבעים
אחד לאחד
|
ידיו מטיילות
על גופה
כאילו היא פסל
של אוגוסט רודן
|
אמש חלמתי אותך
דמותך
מתכהה ונשכחת
|
משחילה
אתמולים
ושלשומים
למחרוזת
של ימים
צרובי שמש
|
בבלותה
ראתה עדנה
חוטריה שלחו
שורש להתרבות
|
תמונות
בשחור לבן
מצהיבות
על הקיר
בבית הישן .
|
הזמן שלך אינו מדויק
הכל בו בערך
מסלסל בי מאואלים מזרחיים
|
את רואה את הזריחה
מהצד החשוך של הלילה
|
אורחת נמלים
מעקצצת על גופה
בלילה המואר
|
החתולים
מתחת לחלון
חדר השינה שלי
מזיינים ובוכים
|
כבר לא בוכות זונות
בג'ואריש
אין רחמים מתחת לקשתות
|
ואותיות
שדי
פרפרים
על
חזה גלוי
|
גם לא
רואים
מכאן
ציפור גן עדן
מחציף
פנים לרוח
|
הים עושה אותי רכה
עגולה
חשקנית
|
כמה בנאלי לחשוב על
יוני שלום
|
גשם ראשון
וריח הכרובית המיטגנת
בקלחת השמן הכבדה
לחם שחור וגס
|
יש קסם בפרח
הזקוף השחצן הזה.
|
רק יללת
החתול השחור
מתעקשת
על אדן החלון
|
דגלים עשויים בד
אפשר לשרוף.
|
משוגעת
ורק אני
ליבי
יצא אליה.
|
בפאב חשוך
בבן יהודה
בלונדינית מחומצנת
|
גורמי השמים
כולם
לא יוכלו לה לרוח
שבערה
|
מדברת אליך
מתוך רחמי
שידע עולים
פרועה אבוא אליך
|
במליחות ים המוות
ערגתך נסכת
על בטני הרחומה
|
חיבוקו החם
עטף אותה
מגן
מפני הסערה
|
לא אלבש לבן
לא אשלח
כרטיס ברכה
עטור בורד
מבושם,
|
בדיזנגוף בכיכר
קבצן מבקש
שני שקלים
ללחם
|
בקפה נטו
בסנטר של תל אביב
רוקמת חלומות
מהמבטים הגנובים שלך
|
צר לי עליך
אחי יהונתן
דמי אחיך
זועקים עדין
מתוך אדמה קשה
|
אבעיר אש
שתלחך כל חלקה
טובה
אצית בך
זיק
|
ביום בהיר עטוף כלניות
אפשר לראות את אשדוד
|
רקדי עד כלות
כמו שאת
מתעלסת איתי.
|
פניך סמוקים
עיני התמימות
מרצדות באור הנרות.
|
למים השלך גופתי
מאכל לדגת הים.
|
סנוניות
חגות בין הזמנים
סודקות
שעות אחרות
|
במיטה הישנה שלך
כבר לא נשמעים
קולות חריקות העץ
|
רציתי שנדבר
על סקס
אבל דיברנו
על נורמה
שקונה בגדים
ב"מתאים לי".
|
הענף שבתוכי
נסדק
מילותי
כעלי שלכת
מצהיבות ברוח
|
אני ידעתי
אלוהים
מחריב
והורס
חומד דם ילדים
בני עשרה
שלא ידעו אישה
|
קשת צבעונית
פרשתי לך
חופה שמימית
להגן אהובתי
|
את היום האפרורי
ילדה
צבעו אורות
כוכבי בית לחם
|
יש עתים
בהם
אבהה
אל מעבר
מסך של אובך
המסתיר
חמה קוצפת
|
מבטו ננעץ בה
כמורג
באדמת הטרשים
שתיקתו
חרכה בבשרה
|
רק שלט גדול
באורות נאון
סגור.
|
פאק...
היום כן מתים מאהבה.
|
לעולם לא להיות
תלויה
על
בלימה.
|
להלך בארץ מדבר
בנתיבי הערבה
לראות שפנים
נחבאים בסלע
|
דנה ברגר
מתנגנת
"מתי פעם אחרונה
דברת עם הלב שלך"
|
ואני ארס
חבולה
ואין מכוורת
ואין רודה
בנמצא
|
לא מבינה,
גברים תמיד
משתינים עם הרוח.
|
צועד כנוע
על סף התהום
לילך לא לילה
ויומנו לא יום.
|
מלאכי שרת
ממעל
מביטים ולוחשים
בואי כלה
ואנוכי
באה
אליך...
|
כשיפציע השחר
איש לא יידע
למה זה חייכתי
|
בערוב היום
בסמטאות הצפופות
של שוק הכרמל
רוכלים חשופי חזה
|
כמה בלונד
יכול להכיל
כחול המים
המשתקף בעיניך
|
מכתוב
לחשה
עצמה עיניה
בחוזקה
|
ברווחים שלנו
שנוצרו בקיץ
המכה הזה
יצמחו ציפורני חתול
|
מתוך הרעש
שבראשי
אני מלקטת לך
בקפידה
|
עוד יום בו הנפתי
דגל לבן
במערכה האבודה
נגד עצמי.
|
אני חולמת
ציפורים מתות
ושושנים אדומים
צומחים לי בבטן
|
אתה בי מתנגן
פעם סולו
ופעם בדואט
|
משברי אייר
לא צננו
את בעירת
החול
תחת רגלינו
|
שש וארגמן
עטור
ניצן חלציך.
|
סולמות וחבלים
וקוביה אחת
קטנה נזרקת
|
אנחנו טובעים
בשקרים של עצמנו
כל עוד לא נלמד
לשחות עם הזרם.
|
שירים הם ספור לאמיצים
המתים ונולדים מחדש
|
נחיל נמלים
מעקצץ
מתחת לעור
מסמיק את פני בחום
|
ציפורים חורפות
נודדות בי
מחפשות מנוח
ואין.
|
עוד שומעת אותך,
אהובתי
אתה אומר
|
כלילה ההוא
בו פשט שלמתה
בראשונה
ותבע תומתה
|
זה הסתיו
שמלטף בך
תקוות חולפות
כמו הציפורים
|
אתה תם לי
ואיתך
תמה
תומתי
|
אתה עוד לי
בקצף אדוותך
המשתנקת
|
מר חשון
התדפק בערבותייך
ימייך מתקצרים
ארוכים הם
חלומותייך
|
את פוסעת
בצעדים מדודים
אל האין
אבק חווארים
|
הזמן שלך
חולף על פני
מלטף בערגה
כל קמט עדות
|
ואני
את הדם על הדם
מבכה
אין אל
ואין רחמים
|
ואין מי ששפתיים ישק
ואין שם פתק בכותל
לבקש רחמים עלייך.
|
את דיונה
מתקמרת
מתעמרת
מתעתעת בגלים
|
קדשה
מחוללה
מי ידע
נשמתך,
מי יצלצל
בשערייך
|
מקערת הדיסה הגבישית
דולה טעמים נוסטלגיים
על עבר מדמה שנכחד.
|
אולי
אני היא
שמסרבת להניח
לך שתלך
|
נדודי
לקחו אותי
אל מעבר לים
אל האוקיינוס השקט
שרעש ונהם
|
עופי פלומה
קראת
אך אני
את השובך
באה
|
עד אש תבער
בכנפי הפרפרים
שוכני שמי שדי.
|
ועד שתפרח לה
מן הקן
המרופד
ביגונות
ובפיסות עצבות דהויה
|
צבעת בדי
בצבעי אדמת העמק
שרוותה דמים
|
כשהשחר
מקדים אשמורתו
את מתהפכת
ערומה
על יצועך
לאסוף געגועים
|
אתה לוליין פוסע
עקב בצד אגודל
בגווילי
|
שבויה ,
עת תרתי
אחרי אתונות
ומצאתי מלוכה
|
מכל המקומות בעולם
בהם הייתי
היפה ביותר
הוא פה
|
עוד בוקר חדש הפציע
הטבע אומר שירה
בינות החווארים
|
כי שמחה תשגה
ואושר יפלח זמנים
בגווני לבן
עת ביכורים היא.
|
אני חולמת
ציפורים מתות
ושושנים אדומים
צומחים לי בבטן
|
פירטים
חדרו אל מימי
האגם המוזהב
שלי
|
ואני שלחתי
ידי אליך
כמריונטה
כנועה
ללקט
שיירי אהבה.
|
שפתיך נעות
חרישית
הזמן הכי קר
נושק לעליית השחר.
|
מתעקשת
מושיבה על ברכייך
תחלואים מדומים
|
הגלים הזהיבו
את החול
בהסיגם
קצפם לאחור.
|
את מריונטה בידיו
בעגלת הרוכלים
עמוסת האשליות שלו
|
אני פרפרים
יוצאת לשוח
תולה
יהבי ברוח
ומתבדרת בה
|
כמה רכות
לובשת העיר הזאת
כשאני בה סובבת
|
לצייר אהבה
על הבד הלבן
לפזר כתמי אביב
|
אל הארכיון האישי (174 יצירות מאורכבות)
|
|
רק רציתי להודות
לפיני גרשון
שנתן לי כל כך
הרבה רעיונות
לסלוגנים בשעה
כל כך מאוחרת
וכל כך מזוויעה
של הלילה, רגע,
כבר בוקר בעצם,
נו מיילא!
זה לא משנה
ת'זוועה!
ם. ףץךן, מודה
בהסתה לרצח!!! |
|
