|
רוצה לכופף
את הזמן העיקש
להשיל עור
שהקיץ הקופח
נימר אדום חרוך.
|
כל לילה אני כואבת
את השכול
ואת האמת שהובסה
|
כבר מזמן
לא ילדה אבודה
תועה באפרים
|
סזריה אובורה
המשיכה
besame mucho
|
רגע לפני
שאת נסדקת
ומשברי חורף
אוספים
אותך אליהם
|
עת באת אלי
וידך הענוגה
קלפה עצבותי
שמש אחרת
הבעירה תשוקתך בי
|
אהוב אותי
כעוסה
נפש הרוסה.
אהוב אותי
כשאני מולך מתריסה
|
כמה כבד המשא
עול האהבה על צווארינו
מי ישא.
|
דני רופ
לא ידבר עליה
בערוץ השני
|
עורך
קינמון
באור הנרות
המרצד.
|
אני רוצה
את נשימותייך
לשמר לי
|
מה זה אומר
שיש לה עיניים יפות?
מה זה אומר
למשל על הישבן שלה
|
נותרה אילמת
נוכח לחישותיו
רק גופה אמר
את שליבה חשב
|
אמרת לי אינתי עומרי
כלהבה מתפצחת בזרדיה
ליפפתי זרועותי סביבך,
נטמעתי בתוך איבריך.
|
עוד מעט
יתלהם בנו הקיץ
עזוז ושש לקרב
שבו ידו על העליונה
|
אנכי מנחת תרפיך
למולך קורבן
חטאת תשוקתיי
כי גברו.
|
מחייכת
יודעת כי תשוב
ורק הערבה בוכיה....
|
תחלום
אותי
את העיניים
הבוהות
בך בערגה
הידיים הנוגעות
הבטן הרכה
|
אם אני יפה
אז בעינך
עטוף אותי,
כמו סוכרית מרציפן.
|
אל תצייר לי
יפעת היקום
יופי החלד
אל תספר
|
אתה יודע אותי
בהטעמה לומד אותי
אות לאות
|
יצאו אל ההרים
המשקיפים על בניוס
היא רכבה
על רוזיננטה
|
בכובע מעוטר
נוצה זרה
היא מעכסת
|
רק העשן
וריח הבשר החרוך
מעוות פניה
בבת צחוק מתפוררת
|
הדרך שנסללה
תחת רגלינו
עת הלכנו
חבוקים
לא הובילה
לשום מקום.
|
כן ישנן אהבות שמחות
נתן יונתן
לא כתב עליהן
כשמת אלול
|
חוט מחשבתי
רקמה מזרחית
בצווארך
מסכית במחלצותיך
|
אתה ניגנת
באצבעותיך
על גופי.
לאויר המלוח
שעלה מן הים
ונח על שפתי
היה טעם אחר.
|
בשבילך אהפוך
אבן על אבן
עד יאטר
עלי יומי
ופרחים יכסו פי קבר
|
בפארק ענק
באמצע הדאון טאון
בביגי'ין
|
נשים
סיניות קטנות
וסתם תיירות
בבגדי חג
קונות קמח
בשקיות קטנות
|
ברגליה היחפות
מתנועעת
מולו
בצעדי נאקה
שנטשה האורחה
|
מתנועעת
לקצב הבאגלמה
מזיעה
פרפרים
|
בקשות גדולות
כדאי לפרוט
למעות קטנות
|
את האבן
שישבת עליה
ריסקתי לרסיסים קטנים
שנשטפו החוצה
|
אתה מאונן
עם ג'וני
ולא מוצא מנחם
מילל כמו תן פצוע
|
זוהי שעת הדרורים
על הפיקוס הזקן
לומר דברים
שלא השכיל ללמוד
|
מעכסות בישבנן
במלכותיות ממזרית
של חתולות רחוב
ומיללות את חירותן
שבוששת.
|
אני זוכר
את גן העדן
את האישה והחיה
בערומם
|
ברמזור האדום
ראיתי אישה
במכונית אדומה
שלבשה
בגד אדום
|
ערפילי תשוקה
עוטפים אותי
געגועים מפזרת
על הסלעים .
|
אני שנסתי
על נפשתי
הקשבתי לניגונו
העצוב.
טיפות הגשם
שירדו
נמהלו בדמעותי.
|
רוח קדים
הופכת דמעתי
למלח
|
כבולה במתק מילותייך
לפותה במשפטיך
|
חוט תיל
מתחת יקירי
להגן על תפרחת בתוליי
מפני מבקשיה
|
הגוף זוכר
את מגע אצבעותיך
התר אחר חמדותיו
|
האבנים
דומיות
הצמחים
מחרישים
איך אדע
דרכי.
|
החיים אינם גזר גמדי
מחמדי
מבעד לכתום
תראה אני לבדי
|
ראתה את הים
משתקף בעיניו,
את הגלים
המלחכים בסלע.
|
הלילה כשועלה מיוחמת אתאווה אלייך
אתה תערוג אל גופי הצמא אליך.
|
עוד טרם יבשו
ומתקו רגבי העפר
בבית הקברות
בבנימינה
נאספה השמש
|
היא דורכת
ברגל גסה
על הצל שלה
ההולך לפניה
בזעף
|
בפנים חתומות
נוכח השאלות
מתי
מי
ולמה.
|
באלוהים
לא מדובר בעצלות גרידא
אלא בתאווה
להזריח קצת שקט
|
עיני עצומות
דוק סמיך
מכסן
|
משוטטת
באפרי החיים
טועמת אבי אהבות
פריכות בטריותן
|
מטליאה נדרים
בלויים
להעלות
שחר תפילותייך
|
גוף
וידיים
ושדיים
ובטן רחומה
ורסיסי תשוקה
שהותזו
|
למלים שלך
ריח עבש
של חלב
שעבר זמנו
|
בא נרקוד
את ולס הקיפודים
נדייק ברבעים
אחד לאחד
|
ידיו מטיילות
על גופה
כאילו היא פסל
של אוגוסט רודן
|
אמש חלמתי אותך
דמותך
מתכהה ונשכחת
|
משחילה
אתמולים
ושלשומים
למחרוזת
של ימים
צרובי שמש
|
בבלותה
ראתה עדנה
חוטריה שלחו
שורש להתרבות
|
תמונות
בשחור לבן
מצהיבות
על הקיר
בבית הישן .
|
הזמן שלך אינו מדויק
הכל בו בערך
מסלסל בי מאואלים מזרחיים
|
את רואה את הזריחה
מהצד החשוך של הלילה
|
אורחת נמלים
מעקצצת על גופה
בלילה המואר
|
החתולים
מתחת לחלון
חדר השינה שלי
מזיינים ובוכים
|
כבר לא בוכות זונות
בג'ואריש
אין רחמים מתחת לקשתות
|
ואותיות
שדי
פרפרים
על
חזה גלוי
|
גם לא
רואים
מכאן
ציפור גן עדן
מחציף
פנים לרוח
|
הים עושה אותי רכה
עגולה
חשקנית
|
כמה בנאלי לחשוב על
יוני שלום
|
גשם ראשון
וריח הכרובית המיטגנת
בקלחת השמן הכבדה
לחם שחור וגס
|
יש קסם בפרח
הזקוף השחצן הזה.
|
רק יללת
החתול השחור
מתעקשת
על אדן החלון
|
דגלים עשויים בד
אפשר לשרוף.
|
משוגעת
ורק אני
ליבי
יצא אליה.
|
בפאב חשוך
בבן יהודה
בלונדינית מחומצנת
|
גורמי השמים
כולם
לא יוכלו לה לרוח
שבערה
|
מדברת אליך
מתוך רחמי
שידע עולים
פרועה אבוא אליך
|
במליחות ים המוות
ערגתך נסכת
על בטני הרחומה
|
חיבוקו החם
עטף אותה
מגן
מפני הסערה
|
לא אלבש לבן
לא אשלח
כרטיס ברכה
עטור בורד
מבושם,
|
בדיזנגוף בכיכר
קבצן מבקש
שני שקלים
ללחם
|
בקפה נטו
בסנטר של תל אביב
רוקמת חלומות
מהמבטים הגנובים שלך
|
צר לי עליך
אחי יהונתן
דמי אחיך
זועקים עדין
מתוך אדמה קשה
|
אבעיר אש
שתלחך כל חלקה
טובה
אצית בך
זיק
|
ביום בהיר עטוף כלניות
אפשר לראות את אשדוד
|
רקדי עד כלות
כמו שאת
מתעלסת איתי.
|
פניך סמוקים
עיני התמימות
מרצדות באור הנרות.
|
למים השלך גופתי
מאכל לדגת הים.
|
סנוניות
חגות בין הזמנים
סודקות
שעות אחרות
|
במיטה הישנה שלך
כבר לא נשמעים
קולות חריקות העץ
|
רציתי שנדבר
על סקס
אבל דיברנו
על נורמה
שקונה בגדים
ב"מתאים לי".
|
הענף שבתוכי
נסדק
מילותי
כעלי שלכת
מצהיבות ברוח
|
אני ידעתי
אלוהים
מחריב
והורס
חומד דם ילדים
בני עשרה
שלא ידעו אישה
|
קשת צבעונית
פרשתי לך
חופה שמימית
להגן אהובתי
|
את היום האפרורי
ילדה
צבעו אורות
כוכבי בית לחם
|
יש עתים
בהם
אבהה
אל מעבר
מסך של אובך
המסתיר
חמה קוצפת
|
מבטו ננעץ בה
כמורג
באדמת הטרשים
שתיקתו
חרכה בבשרה
|
רק שלט גדול
באורות נאון
סגור.
|
פאק...
היום כן מתים מאהבה.
|
לעולם לא להיות
תלויה
על
בלימה.
|
להלך בארץ מדבר
בנתיבי הערבה
לראות שפנים
נחבאים בסלע
|
דנה ברגר
מתנגנת
"מתי פעם אחרונה
דברת עם הלב שלך"
|
ואני ארס
חבולה
ואין מכוורת
ואין רודה
בנמצא
|
לא מבינה,
גברים תמיד
משתינים עם הרוח.
|
צועד כנוע
על סף התהום
לילך לא לילה
ויומנו לא יום.
|
מלאכי שרת
ממעל
מביטים ולוחשים
בואי כלה
ואנוכי
באה
אליך...
|
כשיפציע השחר
איש לא יידע
למה זה חייכתי
|
בערוב היום
בסמטאות הצפופות
של שוק הכרמל
רוכלים חשופי חזה
|
כמה בלונד
יכול להכיל
כחול המים
המשתקף בעיניך
|
מכתוב
לחשה
עצמה עיניה
בחוזקה
|
ברווחים שלנו
שנוצרו בקיץ
המכה הזה
יצמחו ציפורני חתול
|
מתוך הרעש
שבראשי
אני מלקטת לך
בקפידה
|
עוד יום בו הנפתי
דגל לבן
במערכה האבודה
נגד עצמי.
|
אני חולמת
ציפורים מתות
ושושנים אדומים
צומחים לי בבטן
|
אתה בי מתנגן
פעם סולו
ופעם בדואט
|
משברי אייר
לא צננו
את בעירת
החול
תחת רגלינו
|
שש וארגמן
עטור
ניצן חלציך.
|
סולמות וחבלים
וקוביה אחת
קטנה נזרקת
|
אנחנו טובעים
בשקרים של עצמנו
כל עוד לא נלמד
לשחות עם הזרם.
|
שירים הם ספור לאמיצים
המתים ונולדים מחדש
|
נחיל נמלים
מעקצץ
מתחת לעור
מסמיק את פני בחום
|
ציפורים חורפות
נודדות בי
מחפשות מנוח
ואין.
|
עוד שומעת אותך,
אהובתי
אתה אומר
|
כלילה ההוא
בו פשט שלמתה
בראשונה
ותבע תומתה
|
זה הסתיו
שמלטף בך
תקוות חולפות
כמו הציפורים
|
אתה תם לי
ואיתך
תמה
תומתי
|
אתה עוד לי
בקצף אדוותך
המשתנקת
|
מר חשון
התדפק בערבותייך
ימייך מתקצרים
ארוכים הם
חלומותייך
|
את פוסעת
בצעדים מדודים
אל האין
אבק חווארים
|
הזמן שלך
חולף על פני
מלטף בערגה
כל קמט עדות
|
ואני
את הדם על הדם
מבכה
אין אל
ואין רחמים
|
ואין מי ששפתיים ישק
ואין שם פתק בכותל
לבקש רחמים עלייך.
|
את דיונה
מתקמרת
מתעמרת
מתעתעת בגלים
|
קדשה
מחוללה
מי ידע
נשמתך,
מי יצלצל
בשערייך
|
מקערת הדיסה הגבישית
דולה טעמים נוסטלגיים
על עבר מדמה שנכחד.
|
אולי
אני היא
שמסרבת להניח
לך שתלך
|
נדודי
לקחו אותי
אל מעבר לים
אל האוקיינוס השקט
שרעש ונהם
|
עופי פלומה
קראת
אך אני
את השובך
באה
|
עד אש תבער
בכנפי הפרפרים
שוכני שמי שדי.
|
ועד שתפרח לה
מן הקן
המרופד
ביגונות
ובפיסות עצבות דהויה
|
צבעת בדי
בצבעי אדמת העמק
שרוותה דמים
|
כשהשחר
מקדים אשמורתו
את מתהפכת
ערומה
על יצועך
לאסוף געגועים
|
אתה לוליין פוסע
עקב בצד אגודל
בגווילי
|
שבויה ,
עת תרתי
אחרי אתונות
ומצאתי מלוכה
|
מכל המקומות בעולם
בהם הייתי
היפה ביותר
הוא פה
|
עוד בוקר חדש הפציע
הטבע אומר שירה
בינות החווארים
|
כי שמחה תשגה
ואושר יפלח זמנים
בגווני לבן
עת ביכורים היא.
|
אני חולמת
ציפורים מתות
ושושנים אדומים
צומחים לי בבטן
|
פירטים
חדרו אל מימי
האגם המוזהב
שלי
|
ואני שלחתי
ידי אליך
כמריונטה
כנועה
ללקט
שיירי אהבה.
|
שפתיך נעות
חרישית
הזמן הכי קר
נושק לעליית השחר.
|
מתעקשת
מושיבה על ברכייך
תחלואים מדומים
|
הגלים הזהיבו
את החול
בהסיגם
קצפם לאחור.
|
את מריונטה בידיו
בעגלת הרוכלים
עמוסת האשליות שלו
|
אני פרפרים
יוצאת לשוח
תולה
יהבי ברוח
ומתבדרת בה
|
כמה רכות
לובשת העיר הזאת
כשאני בה סובבת
|
לצייר אהבה
על הבד הלבן
לפזר כתמי אביב
|
אל הארכיון האישי (174 יצירות מאורכבות)
|
|
שיוויון =
רצח!
פרובוקטור. |
|
