|
 131614478 god_zilla@walla.co.il
  
תמרינדה שטייר, ילידת שנת 86', אחת היוצרות המבטיחות
ביותר של האלף הנוכחי, היא מחברת הסיפורים שקראתם.
לא הכישרון ולא היצירתיות הם שהביאוה לכאן, ולכן אל
לכם לחפש מסרים תת הכרתיים או מטרות נשגבות לטובת
האנושות בין השורות. הסיבה שתמרינדה פה היא בסך הכל
נסיון פתטי להפוך את חייה החדגוניים למעט יותר
מעניינים, כפי שרובנו מנסים לשווא במהלך חיינו.
מלבד כתיבה תמרינדה אף מתמחה במשחק, אומנות,
בילויים, צבירת חשבונות טלפון עצומים ובזבוז דלק
באוטו של אמא. ידועה בחיבתה היתרה לפרות מחמד
וביכולתה להלחץ עד מוות משטויות.
קראתם? נהניתם? ספרו לחבריכם. לא נהניתם? זבשכ"ם!
בהצלחה!
הייתי מאוהבת, פשוט ידעתי את זה.
הרגשתי שיש לי סיכוי. קלטתי מבטים, התנהגות... אני שמה לב
לדברים כאלה.
בהתחלה הפחיד אותי הרעיון שיכול להיות משהו ביני לבין טל, אף
פעם לא חשבתי על קשר מסוג כזה... הרי אחרי הכל- טל היא בת.
|
'זה כל מה שהוא רצה להגיד לי? בשביל זה נלחצתי כל כך???'
הסתכלתי לתוך עיניו של יריב וראיתי את השתקפותי בהן. סידרתי
במהירות את שיערי, שניראה נורא באותה השתקפות ואמרתי: "יריב,
יש אולי עוד משהו שתרצה להגיד לי?"
|
ואבא שלי, שבו הייתה טמונה התקווה- נחשו מה- גם הוא אהב את
זה!!!
בתחילה, לא אכחיש, היאוש כירסם בי. חשבתי שדעתי נטרפת עליי. כל
העבודה הקשה, כל המאמצים! אני ביזבזתי על היצירה הזו את חודשיי
הטובים ביותר וההורים שלי מעיזים לאהוב את זה??? למה לא יכולתי
לזכות בה
|
הרגשתי שאני כבר לא בביה"ס, הרגשתי שאני מרחפת. כל הרעש
שמסביבי הפך לבירבורים חסרי משמעות. כל הפרצופים שביני לבין
שלומי הפכו למעין ערפול מטושטש. רק אני והוא היינו שם
|
אור מסנוור וחזק העיר אותי משנתי. בתחילה ניסיתי לפקוח את
עיני, אך האור היה חזק מדי. כעבור מספר שניות הרגשתי את האור
נחלש מבעד לעפעפי הסגורים ופקחתי את עיני. מולי ישבה סבתא ברכה
וחייכה חיוך גדול ולבן. חיוך מלאכי.
|
מלאכים צריכים להיות חופשיים ואסור שיהיו כבולים בשום דרך
שבעולם. מלאכים לא יכולים שיכבלו אותם, לכן הם משתחררים.
|
טל היה עוד סתם ילד נורמלי בארץ ישראל. הוא היה מגיע הביתה
מביה"ס באוטובוס, עם כל החבר'ה, פותח את הדלת במפתח (הוא ילד
מפתח, תמיד היה. הוריו עובדים עד מאוחר) ומחמם לו ארוחת
צהרים...
|
הוא בסך הכל היה עוד אחד מאלה שחשבו שהיא שווה רק זיון, כשהיא
עצמה ידעה שאפילו את זה היא לא שווה כי מי שיראה את הגוף שלה
באמת ישים לב שיש לה תחת ענקי ונפול, חזה פצפון, פופיק מכוער
ושהיא גם שעירה והירכיים שלה חסרות פרופורציות לחלוטין ביחס
לשוקיים. שלא נתחיל
|
גיבורת סיפורנו היא צפרדע שחיה בביצה בסמוך לממלכה. הצפרדע
הייתה בעלת שתי רגליים אחוריות ארוכות, גוף ירקרק ומחוספס,
עיניים בולטות וריריות, והחשוב מכל- אמונה. צפרדע עם אמונה.
|
מי היה מנחש
שכפר כל כך קטן,
הוא מקום מהסוג
שצריך להיות מוגן?
|
לאט לאט, בטיפטוף עלוב,
נוזל לי המוח, נוזל לביוב.
טיף, טף, טיפות, טפטופים
נוזל לביוב, ונסחף לשפכים.
|
אומרים שמשאלות מתגשמות לפעמים
|
עברת לעולם מרוחק
בו מעמד חברתי הוא העיקר,
ומאז אותו מעבר
כלום לא אותו הדבר.
|
אני מקווה שהם ימצאו את המכתב מהר... לא בא לי להיות תלויה פה
ימים. גופה מרקיבה ומעלת צחנה. מתה.
אלוהים...מתה. איזה מוזר זה בטח למות... פשוט לא להיות! כולם
יגידו "אין יותר נעה..."- ובאמת לא תהיה.
|
היי אתה שם!
כן, אתה! אני מדברת אלייך, ואתה יודע את זה!
אני מדברת עכשיו אלייך ולכל אותם בחורים מהסוג שלך! בחורים
שדחו אותי!
אני מאמינה שכל אדם בעולם שלנו נולד עם רמת ביטחון עצמי והערכה
עצמית מסוימת ולפי התנהגות ויחס החברה אליו במשך שנות חייו
נקבעת רמת ה
|
אולי תקפוץ לשניה מתוך אחת התמונות האלה? אתה יודע- לשיחה
קצרה, חיבוק... אני לא אגלה, באמת! וגם אם כן- מי יאמין לי?
אני בעצמי בטח אחשוב שחלמתי את זה...
|
מאז שאני זוכרת את עצמי, היו הצילצולים האלה.
פעם בשבוע או שבועיים, במקרה הגרוע חודש, היה הטלפון שבביתנו
מצלצל את אותו צלצול שהיה כל כך מיוחד בשבילי. אני תמיד ידעתי,
הרגשתי, שזה הצלצול. צלצול שונה ומיוחד, מבשר תקווה
|
|
|
גזרים מוחקים את
השפן.
- שפן קטן, ראש
תנועת "אל-גזר" |
|
