|
קוראים לי תמר .
אני אוהבת לכתוב. ואני גם אוהבת חיבוקים.
שינייה הצחורות נקשו זו בזו במהירות רבה.
שיערה הלבין מהשלג הכבד שירד באותה שעה.
היא ישבה על הספסל הבלוי שבתחנת הרכבת הישנה וחיכתה.
|
מביט במטבח בפעם האחרונה, במדרגות, בספות. בך לא, אפילו שזו
הפעם האחרונה.
|
היא שוטטה לבדה ברחובות. הכול היה חשוך. הרי בשעה כזאת כבר
כולם ישנים. היה שקט. מדי פעם נשמעו צעקות מהבית שממול או איזה
מכונית נוסעת. היא ישבה לבדה על הנדנדה. היא הסתכלה על הגן שבו
ישבה, גן שאותו הרסה איזה כנופיה שעברה שם. גן לא מטופח, עם
מגלשה ושתי נדנדות
|
ואימו ואביו יפלו על קברו ויבכו, וכולם ילבשו שחור ויבכו, או
שיביעו עצב במבט מיוסר. ורק אני, אעמוד בצד, אלבש לבן, כאילו
זה חג, ואצחק.
|
אורזת מזוודה.
אורזת את הכל,
אורזת גם אותך,
תפסת בי חלק גדול.
|
בתוך סוג של משהו,
אני אחיה לנצח.
ועל העניין חזרו ודשו,
בסוף אני עוד אנצח.
|
הולכת על חוף הים, סנדליי בידך.
התעקשת והנחתי,
אני כתמימה הלכתי אחריך,
אהבתי אותך
|
מצידי אפילו תמות, זה לא ישנה דבר,
כי כולנו מתים, במוקדם או במאוחר
|
רק אתה, אביר גיבור,
תוכל למלאת בחזרה את החור.
|
אני יודעת שאין מצב.
והכל כבר נאמר.
ואני כמו עלה,
נושרת בסתיו
|
פתאום שנדמה, שהכל טוב,
פתאום שנדמה, שהכל זהוב,
פתאום שנדמה, שהחיים טובים,
פתאום שנדמה, שכולם שווים.
|
אז מה עכשיו? אה, נכון, שכחת שיש לך סיגריה ישנה בכיס. אתה
תוציא אותה ותדליק במיומנות, ואז תשאף, תנשוף, תעשה מה שעושים
עם האסון הזה, העיקר שתמות בסוף.
|
אנחנו שני השורדים היחידים, רק אני ואתה. חולקים את אותו החדר,
חולקים את אותה המיטה.
חולקים אותו זיכרון, של עצב ושל בדידות.
|
|
|
יורם ארבל הוא
מחבל
אפרוח ורוד,
הללויה. |
|
