|
תקראו את "חיוך הגדי" של גרוסמן.
אני יודעת שזה לא מקורי, אבל באמת, תקראו.
זה הרבה יותר מענין מכל מה שיש לי להגיד על עצמי.
גם את סלמן רושדי. במיוחד את "הנעליים האדומות" מתוך
"מזרח-מערב".
אנשים מטרידים אותי
דיבוריהם
מגלים את העפר מעל מחילתי.
אך אני יודעת -
החושך הוא המעוור אותי.
|
לא כמו סכין. כמו פקיעה קטנה, דוקרת וחמה.
לא בלב. למטה יותר, בנקודה אחת בין הבטן לחזה, שם נמצאת בועת
הזכוכית. ובתוכה - מתכת נוזלית, מלוהטת.
|
|
|
רואים שאני
סופרת מעולה.
עובדה. אני
מופיעה בקוביות
הצהובות.
אחת שרוצה
שיזכרו אותה. |
|
