|
תמר רוזנטל-
נולדה בשנת 1992 בבית החולים בכפר סבא וחייה באזור
המרכז.
תמיד אהבה לכתוב שירים וסיפורים קצרים, אך תמיד הם
הגיעו רק למגירה. תמר החליטה שהיא לא רוצה להחביא את
רגשותיה יותר, ותביע אותם לקהל הרחב.
היא תמיד תשמח לקבל תגובות על יצירותיה!
"ליאור, זו הייתה הבגרות הכי חשובה", אמא נוזפת כהרגלה.
"אני כבר לא ילדה אמא, ואני לא צריכה את הצרחות שלך כדי להבין
איזה כיף היה", אני מחזירה.
"אולי את לא צריכה אותן, אבל את לא יכולה לחיות כל היום
מזיונים ובחורים!".
"אמא, שלא תעיזי אפילו לחשוב על הטפה!"
|
ככה עבר יום ועוד יום, וישנתי איתה כל לילה. ועוד יום, ועוד
יום... וזה כבר הפך להיות תלות שכזאת שלא הצלחתי להרדם בלעדיה.
אפילו לא ניסו לגמול אותי ממנה, כי ידעו שאני לא אוהב את
הרעיון. זה פשוט היה נובית ואני - אני ונובית.
|
אז מה?! אז מה אם אני כל כך סובלת ומנסה,
גם ככה הכל נהרס בסוף,
וחוזר להיות בדיוק כמו בהתחלה.
|
חשבתי שאני אוהבת את התחושה הזאת.
וגם בזה טעיתי.
|
הוא לא בארץ או בסביבה. הוא נסע, טס לו לאירופה. אז הוא לא
יודע שחזרתי ושאני שוב שם. כבר יותר מארבעה חודשים שהוא לא ראה
אותי, ואני מתייסרת לי כאן.
אני לא יודעת מה לעשות, ואם אני בכלל צריכה לחשוב עליו.
|
זה היה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
והוא ישב ובכה.
זאת אומרת ברור, כמובן, אבל על מה?
הם כבר מתו!
זה כבר קרה!
זה עצוב וכואב, אני יודעת,
אבל אנחנו הרי חיים במלחמה אחת גדולה,
נגד השלום, נגד אהבה.
|
מנסה לדלג, להמשיך, להכחיש... אבל זה לא עוזר. רק תלונות כל
הזמן, כלום לא מספיק טוב בשבילם.
מנקה את משקפי השמש, מקרצפת אותן ושמה על עיניי. חושבת שהן
יכהו את הדמעות, שאולי יעלימו אותן, אבל כלום לא קורה.
|
|
|
