|
אם היו נותנים לה את כל המילים שבעולם היא לא הייתה
יודעת מה לומר. גם אם היו נותנים לה מילה אחת היא לא
היתה יודעת מה לומר. אבל איכשהו דוקא כשלא נותנים לה
קשה לה לשתוק...
כבר משלימה עם רגעיה האחרונים, מחכה לשמוע את הפיצוץ ולהרגיש
את הכאב ואת הדממה של המוות. היא רואה איך המחבל לחוץ כולו.
הוא עוצם את העיניים והיא דומעת. שניהם מחכים למוות.
|
"הנה היא בפינה, את רואה אותה? היא במעיל שחור" "איפה? איפה?"
צרחתי. הרעש של המכוניות הלם באוזני, בקושי שמעתי מה הוא
אומר...בוא נמהר ונלכוד אותה" "זה לא כל כך קל את יודעת, אחרת
ה..." "הנה היא..בוא! אין זמן, אחריה"...
|
זו לא הייתה הצפירה כמו בטקסים בבית ספר, הצפירות שהן רקע
למחשבות המחרידות, הצפירות שאתה יודע שייגמרו
|
מכסה באיפור את העיניים
שמה עוד סומק על מה שמרגישים
|
תעלי למטוס, יש לך הכל, קנית כבר כרטיס טיסה
יש לך פספורט וכיוון, גם ביקשת מקום ליד חלון.
תחלמי איך כולם עוברים מתחתיך, את יותר מידי טובה
אז תיסעי, תיסעי עוד היום.
|
החוט נפרם,
האמת שדגלתי בה הורדה לחצי התורן
|
הקופסה סגורה ואין בה אויר
הקופסה אטומה ואני בה לבד...
|
בלי צנזורה.
כמו כדור שלג מתגלגלים במורד האמת.
ואם יתקעו זכוכיות הן יתקעו,
בשביל האמת נחתך, אבל בלי צנזורה.
|
וכשהיא רואה אותם עוברים אותה והיא נשארת, נאבקת בענן האבק
שנשאר גם אחרי שהם כבר נעלמו, היא חושבת על ה"תתנחמי" שיבוא
וחושבת- נחמה זה ללוזרים, למפסידים.
|
אל תדברי שטויות, עשית את זה מיליון פעם אז יאללה עוד פעם אחת,
מה זה כבר משנה?!...
תבלעי ותאמיני שאחר כך תרגישי יותר טוב.
|
לפעמים אתה מרגיש פיצוץ בבטן ולאחר הפיצוץ פתאום אתה מרגיש את
החלל שנפער. והחלל צורח, זועק, מתפרץ ולא עוצר...
|
עברו שלוש שנים ואני לא יכולה שלא לתהות, זה אני שהשתנתי?
אולי כשאתה צעיר הצורך הזה לכתוב בוער בעצמותיך, כמו חמצן
למוח, כי הכל כל כך מנוון?
|
כולנו טובעים בים של כבשים וזאבים, אך מרוב כבשים שמתחפשים
לזאבים וזאבים המתחפשים לכבשים אנו לא מבדילים בין מהו מה...
|
|
|
אף פעם לא
ראיתי
אף לא לשניה
את איילות הנפש
מקפצות להן
מנשמה
לנשמה |
|
