|
אתה יודע
עכשיו יש לי אותי
|
נוגעת אדמה
כבר ימים ארוכים
מתגעגעת למים
|
ללמד את שמך
את עוברי האורח
על מדרכות עירי.
|
מלטפת את עצמות נפשי אדומות
ממוללת היסטוריית רפאים מקופלת בתוכי
בין הקרביים שלי המפוזרים בסלון
שותתים כעס
|
הייתי יכולה אחרת--
מתפקעת אל תוכם
של חיים
אחרים
ממך
|
שישרוף אותי הלילה
שתיקח אותי הרוח
רחוק רחוק ממך
|
תפוזים נצמדים אל חלון ראווה
מתפקעים להתגלגל
אל המדרכה
|
לעד יש לנו סיכוי להתחיל מחדש. להמשיך את הדרך אל בית המרציפן
הפנימי גם בלי סימנים של פרורי לחם.
|
בפעם הבאה, כמו שציפיתי, נעמדת, על שתי רגליים אחוריות, כמו
כלב שבטוח שהוא עומד לנשוך ולהכאיב, אבל אני, כבר לא אותה עצם
מתקתקה, מסתבר, אני רק מפלצת אדומה לא צפויה, שכבר לא מוכנה
שינשכו אותה. בשום מחיר, גם לא אם לוחשים לה בשקט באוזן שהיא
עצם.
|
יש פרחים הנפערים בשקיקה, מוסרים אלי את ריחם בכניעה ומבקשים
להיטמע בתוכי, כמו להנציח את קיומם כל עוד אני כאן. ישנם אלו
המרכינים את כותרתם ברכות אל עבר מנגינת הרוח העוצרת לפרקים,
כמאזינה להבטחות השמש או מטלטלת את צמרות העצים השקטים.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
עם כל הכבוד
למקרה המצער
שקרה שם,
מה זה השם הזה
קוטאותי?
ולאן נעלם
צבוטאותי?
שגם זה לא שם מי
יודע כמה...
אבל הוא בחיים
אז לא מדברים
איתו.
אבל קוטואותי,
מה זה?
בצבוטאותי לפחות
יש תאור של
פעולה וזה אולי
מובן או מועיל,
אבל מה זה
קוטאותי, זה
נשמע כמו שם של
דלקת במעי הגס!
להב בן-לאדן,
גננת במעון
לקשישים, בויכוח
פילוסופי עם
מעריץ. |
|
