|
~(op)timi~
שלושה חודשים. זה כל מה שהאדון נותן לי להתאוששות, עד המשימה
הבאה. שלושה חודשים. כל כך לא מספיק. השפתיים שלי עדיין לא
יכולות להוציא הגה. הדם. הדם עולה בזיכרוני כל כך ברור, כמו
במציאות. הו לא. שלא תהיה מציאות. אנא, שמישהו יבוא, עכשיו,
ויאמר לי שהכל היה חלום
|
חבל לי על מה שאין בינינו.
אני לא מפחדת ממה שיש,
או ממה שקרה,
אלא ממה שלעולם לא ייקרה.
|
לא רוצה פחד, לא לוותר, לא לברוח או להיות במקום אחר.
רוצה להרגיש, רוצה לכאוב ולבכות.
רוצה לטעות בתוך הבועה, או שמא הכול אצלי טעויות?
|
חיים. חיים את הרגע.
מה עם הרגע הבא?
חיים גם אותו.
|
מזכיר כה ברור,
כה מתוק וכה טוב.
הכל שוב עולה,
חוזר כמו קצף בים רטוב.
|
אין יותר עצב,
הפחד נמוג.
שמחה נשארה,
מתוקה מלכאוב.
|
אתך לנצח.
כיף, אושר.
לנצח?
לא. לא לנצח.
כלום לא לנצח, כלום לא נשאר.
|
אדום כוורדים,
אדום הוא כדם,
כשפתיי אוהבים.
אדום כה שונה מאדום הזריחה.
אדום מיוחד, עם אורותיו, כשלך.
|
לך מפה, שקט.
אני לא רוצה בך,
לא רוצה בך עוד.
אני רוצה עוד צחוק,
או, אפילו בכי.
אפילו הצעקה של מקודם עדיפה עליך,
אתה כה מעיק,
שקט.
לא, לא, רק לא הזעקה של מקודם,
לא יכולה לסבול אותה.
|
|
|
החתול הרג את
הסקרנות.
אודיסאוס-דובר
חתולי הבמה. |
|
