|
אדם
מכונס בתוך עצמו
סערות עזות של חול ורוח
פורעות את שיערו
והוא שם.
|
כפות ידיך הגדולות
הן כל מה שפה נשאר
והקמט ששירטט חיוך עדין.
|
אני מדבר
זוהר ביופי מחורץ
תלמים,
תחת אלף מאוריו.
|
שקט.
רוח מפעמת
בהלמות לב קצובות
של זמן וחול.
|
חול יבש וחם
מחספס רכות גלים של
אצבעות מגששות.
|
היה לי רגע
ובו השמים היו כבדים
אך לא מנשוא
|
|
|
היאך ועבור מה-
כתומה היא הבמה? |
|
