|
1986.
דתיה.
חזרה.
אחרי הפסקה של 3 שנים.
השתנתה. המון.
"במסגרת חזרתה הנה" "תלשה" מכאן כמה יצירות. חלק
מחכות להעלות מחדש, חלק הושארו כמו שהן, אף על פי
שהן מתארות מן "בת טיפשעשרה" אבודה. משום מה עדיין
רוכשת לה כבוד, אז החליטה להשאיר אותן...
חלק כמובן, חדשות חדישות ומחודשות ביותר.
שכחה כבר איך זה להיות כאן...
קבלו אותה יפה, כן? :)
וכשהוא יבוא ממולי אביט אליו, אראה שכאב משותף לנו...
-התנתקות 2005-
|
הם היו ביחד תמיד.
הם נולדו באותו בית חולים. בהפרש של יומיים. הוא היה גדול
יותר.
הם היו באותו גן. "גן שרה". ב"ריכוז" תמיד ישבו אחד ליד
השניה.
היא ישבה עם שתי צמות בלונדיניות ועיניים כחולות, והוא ישב
תמיד עם חולצה מוכתמת ושיער ג'ינג'י פרוע.
|
כשאת שם,
כשאת כאן,
בחמלה,
ברוך,
גם בכוח
|
אין די מחשבות
ואין די רגשות
אין די אגמים
על פני עמקים
אין די בכוכבים
שאין ספור
|
כשאלך במקומות
שצעדנו שם יחד
כשאביט אל הים
כשהשמש זורחת
|
טיפות של גשם על חלון עם אדים
דמעות בעיניים, והלב -
רסיסים
|
בצלילים רכים
צורמים
זורמים
כואבים
|
וכאילו כבר לא אכפת
ישנה נגיעה
ולא רק מבט
|
ולא ידע הפרפר
כי מתחת לדשא הזה נרצחו
אבא, אמא וילדים שצרחו
צרחו בדממה
הקורעת את השקט
|
לקוראים: היצירה הזאת די ארוכה. אני מאוד מבקשת אבל שלא
תתיאשו, בבקשה השתדלו לקרוא אותה עד הסוף. ותגיבו. (ביקורות
בונות גם יתקבלו בברכה). תודה!
|
אני ממלמלת משהו.
"מה?" אתה שואל, ידיך על צווארי ואתה לפתע, מאחור, מצמיד את
פניך לפניי. הלחי שלך כל כך קרובה לשלי... אתה כל כך קרוב, עד
שאני יכולה לשמוע כל נשימה ונשימה שלך...
"כ...כלום..." אני ממלמלת. אם רק אסיט בסנטימטר את פני,
שפתותינו ייפגשו.
|
הלבישו אותו בירוק, שמו לו כומתה אדומה, נשק.
"עכשיו," הסבירו לי, " את החברה. את צריכה להיות מאוד
תומכת..."
|
ארצה שתגיע ישר אליי.
מסריח, מלוכלך, עם המדים המוכתמים
|
ואני כאן.
לא אתפלא אם את הלמות הלב שלי הוא שומע עד אליו.
|
"פיכססס... קח את זה ממני!" דחפתי את הסיגריה ליד של אלון, בלי
להתחשב בכלל בזה שאסור לי בעיקרון לגעת בבנים.
|
וגם את הריח הזה שלך אני שונאת, את הריח של הסיגריות. זה
מסריח.
אבל זה לא רק זה.
נמאס לי מהפחד שאני לעולם לא אתגבר עליך.
ונמאס לי מזה שבכלל לא נמאס לי ממך.
|
|
|
הלו, מוכר
הנשמה?
השטן לאפרוח
ורוד, אח של
בלונדה בהלם. |
|
