[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 
פשוט אני


אל היצירות בבמה האהובות על טליה צוראל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי טליה צוראל היוצרים המעריכים את טליה צור
1986.

דתיה.

חזרה.

אחרי הפסקה של 3 שנים.

השתנתה. המון.

"במסגרת חזרתה הנה" "תלשה" מכאן כמה יצירות. חלק
מחכות להעלות מחדש, חלק הושארו כמו שהן, אף על פי
שהן מתארות מן "בת טיפשעשרה" אבודה. משום מה עדיין
רוכשת לה כבוד, אז החליטה להשאיר אותן...

חלק כמובן, חדשות חדישות ומחודשות ביותר.


שכחה כבר איך זה להיות כאן...

קבלו אותה יפה, כן? :)




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ארצישראל
וכשהוא יבוא ממולי אביט אליו, אראה שכאב משותף לנו...

-התנתקות 2005-

ארצישראל
הם היו ביחד תמיד.
הם נולדו באותו בית חולים. בהפרש של יומיים. הוא היה גדול
יותר.
הם היו באותו גן. "גן שרה". ב"ריכוז" תמיד ישבו אחד ליד
השניה.
היא ישבה עם שתי צמות בלונדיניות ועיניים כחולות, והוא ישב
תמיד עם חולצה מוכתמת ושיער ג'ינג'י פרוע.


לרשימת יצירות השירה החדשות
כשאת שם,
כשאת כאן,
בחמלה,
ברוך,
גם בכוח

אהבה
אין די מחשבות
ואין די רגשות
אין די אגמים
על פני עמקים
אין די בכוכבים
שאין ספור

זכרונות
כשאלך במקומות
שצעדנו שם יחד
כשאביט אל הים
כשהשמש זורחת

אהבה
טיפות של גשם על חלון עם אדים
דמעות בעיניים, והלב -
רסיסים

בצלילים רכים
צורמים
זורמים
כואבים

מצב
וכאילו כבר לא אכפת
ישנה נגיעה
ולא רק מבט

שואה
ולא ידע הפרפר
כי מתחת לדשא הזה נרצחו
אבא, אמא וילדים שצרחו
צרחו בדממה
הקורעת את השקט


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
יומן
לקוראים: היצירה הזאת די ארוכה. אני מאוד מבקשת אבל שלא
תתיאשו, בבקשה השתדלו לקרוא אותה עד הסוף. ותגיבו. (ביקורות
בונות גם יתקבלו בברכה). תודה!

אהבה
אני ממלמלת משהו.
"מה?" אתה שואל, ידיך על צווארי ואתה לפתע, מאחור, מצמיד את
פניך לפניי. הלחי שלך כל כך קרובה לשלי... אתה כל כך קרוב, עד
שאני יכולה לשמוע כל נשימה ונשימה שלך...
"כ...כלום..." אני ממלמלת. אם רק אסיט בסנטימטר את פני,
שפתותינו ייפגשו.

ארצישראל
הלבישו אותו בירוק, שמו לו כומתה אדומה, נשק.
"עכשיו," הסבירו לי, " את החברה. את צריכה להיות מאוד
תומכת..."

ארצישראל
ארצה שתגיע ישר אליי.
מסריח, מלוכלך, עם המדים המוכתמים

ארצישראל
ואני כאן.
לא אתפלא אם את הלמות הלב שלי הוא שומע עד אליו.

יומן
"פיכססס... קח את זה ממני!" דחפתי את הסיגריה ליד של אלון, בלי
להתחשב בכלל בזה שאסור לי בעיקרון לגעת בבנים.

הוא ואני
וגם את הריח הזה שלך אני שונאת, את הריח של הסיגריות. זה
מסריח.
אבל זה לא רק זה.
נמאס לי מהפחד שאני לעולם לא אתגבר עליך.
ונמאס לי מזה שבכלל לא נמאס לי ממך.




אני אדום , אני
ירוק, אני צהוב,
כתום, סגול...
הא הא! נעים
מאד!
אני התפוח של
חברת "אפל"!


תרומה לבמה





יוצר מס' 25501. בבמה מאז 7/9/03 14:32

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לטליה צור
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה