|
טליה,
ילידת 1985,
תל אביבית, פליטת הצפון
אבל עם נפש וחזות של הכפר.
תמיד חשבה שהגיעה לעולם הזה בטעות ושהיא בכלל שייכת
לתקופה אחרת.
אבל המציאות כנראה היא זאת שדחפה אותה בכל זאת
להשתמש בשוני הזה בצורה קצת אחרת...
לפעמים יש בי משהו עצוב...
זה לא קורה מתישהו חשוב.
סתם, ככה בין זמן לזמן,
הריק הזה, השעמום, המוות של הגן.
|
לעולם לא תבין ולעולם לא תדע
אני חושבת, חולמת, בוכה- אותך.
|
חשבתי שידעתי, ידעתי שאחשוב.
אבל עכשיו, כבר שום דבר לא חשוב.
|
בבית ההוא, ישב שם זקן, יש שם הרבה, אבל הוא היחיד שלא ישן.
מישהו אליו בא, היה זה אחד המטפלים, יש שם הרבה,אבל לא כולם
נטפלים.
|
משהו לא בסדר, האיך, הכיצד?
השאלות שמופנות אל אף אחד!
|
זה מוזר ואפילו מטריד,
שקל לכתוב כשקשה
אבל קשה לכתוב כשטוב.
היצירה הטובה תמיד יוצאת כשרע
ואין אף פעם ברירה,
אלא תמיד בא הצורך של הכתיבה.
|
קירות כחולים, רצפה אדומה, תקרה לבנה
וכבד על הנשמה.
|
רוצה ללחוש כדי שרק אני אשמע,
כי רק אני את עצמי, אבל רק לפעמים מבינה.
|
אף פעם לא התאהבתי.
לא רוצה ולא ארצה...
כי כשאוהבים מידיי, אז זה אף פעם לא יוצא.
|
הלילה חשוך אך מיליון כוכבים
מלמעלה אליי מנצנצים.
|
|
|
הדרך אל
איתקה..
אם אתה הולך
לחפש את האוצר
של האי איתקה-
לך לאט.
אם תראה נערה
יפה בדרך-התאהב
בה.
אם תפגוש
אנשים-דבר אתם.
אם תראה נוף-
עצור והתבונן
בו.
אם אחרי כל
אלה,
תגיע לאיתקה ולא
תמצא אוצר,
אל תתאכזב, גם
הדרך היא אוצר.
(קאוופיס
היווני) |
|
