היא ילדת חורף 83. כל שנה היא מצפה בכליון עיניים
שייפתחו השמיים ותתמלא הכינרת. לפחות קצת. היא
משתדלת לחיות בשלום עם עצמה, ועם כל הפחדים שלה,
המוסווים בבטחון עצמי מזויף. הפחד הגדול שלה הוא
ריקנות ותמיד היא חושבת שמה שאנשים אחרים כותבים
מהחיים, היא כותבת מהדמיון. היא מדברת בין השתיקות,
וחולמת בין היקיצות ואוהבת תמיד.

דיוויד וקורבנות השיכחה געגוע הותרת אותי בין החיים יחד עם קורבנותיי אותם הרגתי בשכחה.