|
רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה,
גם משאי עמסתי כמוה,
רב וכבד מכתפי הדלה,
גם את דרכי כדרכה אל צמרת,
דרך מכאוב ודרך עמל,
יד ענקים זידונה ובוטחת,
יד מתבדחת שמה לאל.
מה נותר לי להוסיף? רחל כבר אמרה כאן הכל...
נ.ב. למי שלא ראה את הסרט "כבוד ורעדה" - מומלץ מאד!
"את יודעת" היא אמרה לי "הכל נובע מזה שלא היה לי אבא בילדותי.
זה גרם לי להרגשה שאני לא טובה מספיק, כי אבא שלי לא רצה קשר
איתי.
אני הייתי צריכה ליזום את הקשר איתו, וכתוצאה מכך עד היום אני
זו שדומיננטית בקשרים עם הגברים בחיי..."
|
הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא מגיל שנתיים.
אני עומדת בכניסה למטבח בבית הורי ורוצה להכנס לשם ולראות מה
אמי עושה שם, אך לא יכולה, כי הורי שמו שער בכניסה למטבח.
|
בשביל היפנים ישראל היא נקודה בלתי מוכרת על הגלובוס. הם אינם
קשורים אליה בחבלי מסורת או דת. כשרציתי להסביר להם מאיפה
אנחנו אמרתי:"שמעתם בודאי על מצרים-אנחנו מהמדינה הקטנה
השכנה"...ואז הם היו עונים:"הו מצרים! שמענו על הפירמידות"...
|
הם מלמדים את ילדיהם הרכים להחוות קידה לפני שהם יודעים לדבר.
בכל סיטואציה הם לא אומרים את הדבר הראשון שעולה על דעתם כמונו
אלא אומרים מה שמצופה מהם להגיד בסיטואציה כזאת. באשר לחוש
הומור, אפשר לחפש אותו שם, אבל עקבותיו נעלמו..
|
עכשיו הגענו סוף סוף לעניין היפניות. אותן נשים קסומות
שמתהלכות ברחובות לבושות בקימונו ססגוני ורגליהן נתונות בסד של
כפכפי אצבע לא נוחים, זכר לרגליהן הקשורות פעם. אמנם הנשים
היפניות כבר אינן נחותות דרגה כמו פעם, אבל עדיין הן כלי
לשירותם של הגברים העובדים לפר
|
שמחתי מאד. סוף סוף אוכל לשאול חברות יפניות כל מה שלא הבנתי
ברחוב, היכן קונים בגדי תינוקות בזול ומה כתוב בשלטים שעל
הכל-בו השכונתי וכיו"ב. ואז נתקלתי במה שהוא מעבר למחסום השפה.
הפער התרבותי...
|
|
|
החיים, זה מה
שקורה לך בזמן
שאתה מתכנן
תוכניות ליום
שאחרי |
|
