|
 111001810
כותבת,
"כי אנשים נוטים להתעלם, ואחרי כמה זמן באמת נמאס
לדבר עם עצמי,
התשובה כל כך צפויה..."
"אני צריכה אותך בבית. איתי"
"תלוש, הלוואי שיכולתי להשאר כאן איתך, לנצח, אבל זה לא
אפשרי"
"זונות"
"מי?"
|
שני הסימנים, שהראו את הדרך,
לא בדיוק, תמיד בערך.
נפלו וחסמו.
|
האויר כבד
לכודה בנישמתי,
נשימתו
|
ואם החידוד לא היה מאולץ,
וחיוך מלאכותי מזדקן,
|
הוא סירב,
הוא אמר,
לא.
ולי עדיין לא אמר-
כי אני עוד לא שאלתי.
וגם לא אשאל!
|
הטל הכסוף לא מרפה מהלחי,
הכאב נעוץ בתוך ורד לבן.
שיא התמימות נסתר בו, בבכי,
והנה הוא חוזר כאויב נושן.
|
אני כאן!
מולך!
תסתכל!!!!
תראה אותי בוכה
|
אם היום היה היום האחרון,
היום האחרון של חיי.
הייתי...
|
מכל צד
הטפות למוסר
מאחד
שלא היה זר
|
סתם, שירים.
גם ככה הם פשוטים מדי.
|
עזבו מדינה דמוקרטית-
חופש הביטוי
נימוס בסיסי?
|
סתם הם אומרים
חוזרים ומציינים
סתם
|
נדמה כי היה רק אתמול,
כשהיה אפשר לצחוק על הכל.
|
ואם לא אחייך, יחשבו שאני בוכה,
ואם לא אצחק, יגידו, "היא מוזרה".
|
אפרוץ בצחוק המתגלגל שלי. הצחוק הפרוע הזה שיכול להרעיד
עולמות.
הולא לא היה מבין מה ירד עלי. אולי היה חושב שהשתגעתי. אוי
לא...רק לא זה...
|
לא התגעגעתי. למרות שחשבתי עליו מדי פעם. חשבתי, תהיתי.
מעניין אם הוא יסביר למה הוא נעלם, כמו בפעם הקודמת -
הסביר, ונעלם שוב.
|
היא המשיכה לדבר, משהו שנשמע כמו "בלה בלה בלה יאדי דאדי דה
בלה בלההההה..... מושלמים כמעט כמוני ויריב"
"אתם עדיין ביחד"
"מי?"
|
"כוס רובקום עם הבחורה הזאת! מה לעזאזל היא רוצה ממני???" יובל
צעק.
"שתלמד לפתוח חזייה!" צעקתי חזרה, מהמסדרון של הקומה.
השכן, שבדיוק יצא בשביל לזרוק את הזבל ולהוציא את הכלב לטיול,
תקע בי מבט.
|
|
|
מאותגר
אופקית!
פרובוקטור. |
|
