|
אני שוקע בתוך הכסא לאט. הישיבה מתחילה בשקט, ואחר כך הם
מונחים עפ"י מצב הרוח העליז שלו, משועשעים בכסאות שלהם, דורון
ברקאי משעשע מוביל את האנשים דרך נתיבי חוכמתו, דרך הקסם האישי
המצוץ.
|
ואני רושם לך ממעמקי מגירת הצבעים שלנו. הכחול שאת אוהבת כבר
כמעט גמור, ואני לא נוגע בו. למרות שאת אמרת לא להתקמצן אני
עדיין שומר לך אותו (אז כל השמיים בציור הם ירוקים עכשיו).
|
בכי של מלאכים
מתדפק לי על הדלת.
בכיים ניגר כמים,
זורם וזורם,
ואני ממאנת להשיב.
אני שרה בקול רם,
רק כדי לא לשמוע את תחינתם מבעד לדלת.
|
החספוס המסריח של הצרות מביט בך בדמעות התנין
שליו, תמים כאילו, רומז לך לסלק את החדש
ואתה כמו אבא טוב נענה לדרישות בנך המפונק
|
באותה רגישות מקורית בה משתמש
הוא מערטל עצמו מפני המבטים
וזה הדבר ההופך אותו לכה נחשק,
כי ברגע בו הוא מפסיק -
כולם פתאום מתחילים.
|
|
|
אין כמו למות
במדים של צה"ל
עם תואר רופא,
כיפה על הראש
ואלוהים
כתירוץ.
ברוך גולדשטיין
מוצא נחמה
דמגוגית. |
|
