|
יש איזה אלפונזו אחד
מוכר עתיקות מקראקס
כל בוקר עובר בדרכו
ממהר על פני כמו נס
|
דרך העפר שעולה מהכביש הראשי- נתחמת בגדר שתחילו עלום מעין
ואין לו תפקיד זולת נוטר של עשבים ייבושים. הדרך מובילה אל
היער- אל ביתו של יונק מופנם
|
ובשוך המלחמה נטלת שק גדוש זיכרונות
כולם הכירוך, דוקטור מוות כולם ידעו
עד שענייך נעצמות וידיך נפרשות
לובש מסכה ולוקח את ידה ולוחש
|
והעצב הרש, שחיבק את גופה הסמור,
טלפיים על אגן ישובות לחוצות, זעקות סיפוק מגרון צרוד.
אני לכוד, נמר פצוע המנסה להשתחרר מחיית טרף מחוטבת, אני נמר
תוהה,
|
כוכב כוזב כורע ברך משמים
ממטיר עליך ים של זיכרונות
ואתה תוהה האם אפשר בכלל להשתנות?
|
כוכב כבה לנצח, הותיר אחריו שובל של רגעים.
זמן, וחלל שאין בו ענן אבק אחד גדול.
חלל, והזמן הנוצר בו נועץ בנו נצח מדומה, קצר וממצה, רדוף
ריאליות מנוונת- זמן!
|
כשצליל יחמוק מפסנתר אדע כי תם הליל
ואתו נמוג אורו הנעלה
מטורף לאור הליל, היש תפילה זכה מזאת?
|
היו היה לילה סהור
ומחלונה נשקף הירח כטבול בנוגה
מעניה עוד דמעה נושרת
מתנפצת ברכות
|
מזמן, כשהבטתי בפרחים, נדמה היה שברגע אחד הם הופיעו - ברגע
נעלמו, הלוואי והייתי פרח. נשכבתי על אפרם וראשי העייף מעלה -
שמים כחולים, כמותם הייתי חופשי הייתי ענן.
|
תתנה אהבה ותיפול ותקום, אך דבר לא ישווה לך - אחי לעולם, ברם
נכפתה, פנית ללכת ומרבצי עקרות מפארים שני צדי דרך חתחתים, שמש
של שתיקה וענן בכל מקום - אתה תתנה אהבה, ותקום ותלך.
|
אני נמחצתי בין ילדות לתובנה, אני מיקשתי את שדה חיי ואת
מרבציהן של זונות הסהר שמצצתי חרש, שנות חיי היו רבים מספור
כמים שמתוך מעיין נצחי מבעבעים- לחיפוש עצם מעצמי ורק אחד
יישאר יחדיו אתי.
|
סבל אחד, ואחר-כך הס ילדי כי שד הורה מתנועע הרף-עין,
אז הס ילדי המעוך מוסכמות.
תבונה אנושית אך לא לנו, לא לך ילד,
רוץ ותפוס שיירי טבע מאובק מתודעות מלאכותיות.
|
|
|
הכי מעצבנים
אותי הסלוגנים
הלא מובנים.
מישהו מגבב לך
כמה מילים ונדמה
לו שאני אאשר את
זה?
מה זה פה?
הפקרות? אף אחד
לא רואה שרק
מציעים
סלוגנים?
אחד שמאשר את
הסלוגנים ואין
לו טעם, אבל יש
לו אינטגריטי |
|
