|
אני איש קטן,
שכותב.
כותב על עצמו,
כותב על החיים
מנקודת המבט שלו.
מילים, מילה מוזרה, מוזרה כמו כל העולם המסתובב הזה.
אני לא יודע אם מה שאני אומר עכשיו אלו המילים להגיד את זה,איך
אנחנו יודעים שאלו בדיוק המילים שמתארות את הרגשתי?
אנחנו קבענו מה כל מילה תסמל,אך עדיין זה יכול להיות לא נכון.
|
"שלום, קוראים לי טל ואני מכור".
מחיאות כפיים מילאו את החדר הריק שהיה בצבע אפור קודר.
השולחנות השחורים והישנים התחרו עם רגשותיי מי יותר שחור.
אני אספר לכם את סיפורי בתנאי אחד - שלא תשפטו אותי במהלך
הסיפור, לא עד שתשמעו את כולו עד הסוף.
|
"אני אוהב אותך יותר, יותר מהחיים עצמם..." אמרתי לנערה ששבתה
את לבי, שגרמה לו לפעום ולדפוק כמו מישהו אחרי ריצה מתישה, בכל
פעם כאשר ראיתי אותה.
|
הדיכאון שוב הגיע, ועוטף אותי כל יום מחדש.
החיים השמחים לפתע, נראו הם כחיים ריקניים.
|
היה לי חבר קראו לו דני. מגיל 6, אנו מכירים.
ראיתי אותו ביום הראשון בבי"ס. תמיד בימי שישי, היינו נפגשים
אחד אצל השני. תמיד בימי שישי, היינו מתבגרים.
חלפה לה שנה, ועוד שנה.
ואני ודני כבר היינו בני 14.
|
באותו יום ירד גשם חזק.
באותו יום ירדו מלא דמעות,על מישהו שמת.
השמיים בוכים,כך חשבתי לעצמי שהייתי קטן.
השמיים בוכים על מי שמת.
|
אני אחרון במצעד האופטימיות,
אני זוכר רק את האכזבות והתחושות הרעות
|
אני מאושר ואין שום דבר שאת תוכלי לעשות בשביל להרוס לי את
השמחה הזאת.
אני מאושר, כי אני לא שוכח ולא אשכח את העץ של הערכים שבנינו
ביחד.
|
אלוהים בוכה,
הוא נואש,
מכל האנשים,
מכל העולם.
|
רוצה לראות אותך על מיטתי,
רוצה ללגום משפתותייך יקירתי.
רוצה ללטף את גופך העדין,
|
העולם מלא באנשים,
חלקם טובים, חלקם רעים
|
אני באמצע שדה,
שדה פרחים.
|
אנשים נפגעים,
חלקם אף נהרגים
|
אך לפי דעתי את לא מסמלת כלום
כי צבעך האדום העז מפתה את כולם אך לא מי שנדקר על ידך
|
העולם מסתובב לאנשים שסובבים אותו.
העולם עוצר לאלו שאינם מאמינים בעצמם.
העולם מסתובב סביב האנשים הזוהרים.
העולם עוצר לאלו הדיכאוניים.
העולם מסתובב ונותן אור,
לאלו עם הניצוץ בעיניהם.
|
השעון הביולוגי,
השעון האוטומטי,העובד בלי בטריות
שצריך כל הזמן להחליף,
כאשר השעון פתאום נעצר.
|
מביט בעינייך,
מנשק את שפתייך.
מלטף את עורך החם
|
קם לתוך בוקר קודר ואפרורי...
|
הבטת בעיניו,
הוא הביט בך.
שמת בו מבטחך,
הוא גם שם בך.
|
"הלב שלך הוא כמו אבן! הוא לא שביר!"
צעקתי בחוזקה לאותה נערה ששברה את לבי ובגדה בי עם מישהו אחר.
|
אני משאיר לך מכתב, כדי שתתגברי עליי, תמשיכי בחייך, מגיע לך
טוב יותר ממני.
אמרתי לך כבר מההתחלה שכל מה שאני יודע הוא לפגוע ואת תמיד
אמרת שכל אחד פוגע.
|
אני נלחם עם עצמי,
מלחמה שקטה, יקירתי.
אני נלחם עם עצמי,
משתנה בשבילך, אהובתי.
לא שומעים פה שום דבר,
ואין חיילים במלחמה הזאת,
אלא רק איש אחד
שנלחם, הוא עם
עצמו, במלחמה שקטה.
|
שערך הערמוני והחלק לחש אליי: בוא הנה ותראה את פניה.
עינייך התכולות כמו הים והשמיים עוררו בי משהו בלב, ושפתותייך
המענגות נתנו לי דגימה קטנה מחיי שהולך אני לחוות.
|
אתם מכירים את ההרגשה הזאת, שאתם יודעים, שזהו זה, החיפוש
נגמר, החיפוש לאהבה נגמר ולא בתוצאות טובות, אתם יודעים שלא
תמצאו עוד אהבה.
|
לא אכפת לי יותר מעצמי, אני בנאדם שפל.
כמו שכולם אומרים, לא משנה לי מה יעלה בגורלי.
כי גם ככה אין לי עתיד.
אני נשבר בין עצב ויגון, לבין אובדן השפיות.
|
יקירתי, אני כבר שכחתי איך פנייך החלקות נראות מבעד לחולות
ולהרים, לימים והאוקינוסים.
איני זוכר כבר את ריחו המשכר של שיערך, אני זוכר רק את ריח
הגופות ההולך ומתבוסס בשטחה של המלחמה.
אני מתגעגע אלייך אהובתי, יותר משאוכל לדמיין או לספר.
|
נמאס לי מהכל,
נמאס לי מהחיים.
נמאס לי שאומרים לי מה לעשות,
נמאס לי שלא מעריכים אותי.
|
לבבות הם כמו פאזל, לפעמים נשברים, לפעמים מתאחדים, ולפעמים
סתם פועמים.
לבבות הם כמו פאזל שאני משלים אותו בחיפוש אחרייך. אחר יופייך,
אחר עינייך, אחר שערך, אחרייך.
|
|
|
היום הוא היום
הראשון של שארית
חייך.
ודי לחכימא
ברמיזא. |
|
