|
כתינוק בן יומו הנושם את נשימת חייו הראשונה -
שאפתי.
משב חיים מרוכז, מכל פרח רענן, מכל ענף הנתפס ברוח, מכל טיפת
מים
זריזה הממהרת להצטרף לחברותיה, מכל עופר מקפץ במרחבי שדות
ירוקים,
|
מתיישב על לשוני, טעם הפריחה מתערבב ברוקי,
מכניסה לפי את בלוטות טעמך ,מגלגלת בלשוני,
הטועם אתה את טעמי?
|
נתונה אני כעת לשליטתו ,
כל שריר ,כל איבר מגיב להוראותיו,
ושנתנה הפקודה - זרועי צייתה,
הניפה את הלהב קרעה בבשרך.
|
שלחתי שקר לחלל האויר
והמתנתי לאמת שתחזור כבומרנג
לערוף את ראשי.
אחת יפה ונחשקת האמת
|
ומחשבתי האחרונה
באצבעות רכות פרטה
על מיתרי ההבנה
את מנגינת הידיעה.
|
בחשכי חושכים
אתה מפיח בגופי חיים.
משהה רוח ונשמה
במגע איש נבראת אישה.
|
הבובה הזו מחפשת מישהו שיתקן אותה ,
היא כבר לא מסוגלת לתפור את עצמה,
כל הקרעים הישנים נפערו,
|
אהובי פקח עיניך לרווחה,
פן תחמיץ בעפעוף את חיצי,
מפלח את ליבך.
פשוט בגדיך מעליך והרגש
את חום גופי הנסער
מהמאמץ.
הרח וטעם
את בגידתי.
האזן לוידויי.
|
מרחוק נשמעים הצעדים הגדולים
בצעד של יאוש , מעוותת את גופי,
מקערת את גבי ,מחכה שתסחוף את האויר תחתיי
שתעיפיני גבוה מעבר לסכנה.
|
כי בנייך - אהבהובי קיץ שנולדו
בחטא אמם, משעשעים ימיי ולילותיי
טובי מראה ונטולי כאב ופחד
ועל אף הדמיון לאמם הפוחזת
עוצרים בעדי מלשפת התהום לגשת.
|
בחוטי משי בוהקים בדבק אהבתי
אעטוף אותך.
|
בשברי בקבוק בירה -
מחברת בין החורים.
פושטת לגמרי את עורך,
לא נותר דבר מלבד
דם עצמות ובשר.
|
בשמי קראת בליל האתמול
לרעד מיתרי קולך קפאתי מקור.
מבטך עזבני, ידיך השליכוני,
רק קור אימים נשאר.
בצינתך אתעטף בקברי,
אייחל למותי.
|
אך הרצון לאהוב רק גדל ,שואב עוד ועוד כוחות
ומדי לילה נראה שזהו הלילה בו אהבתי תשתחרר,
תפרוץ את הדלת ותשתלט על נפשי ,על בשרי ,על כולי.
|
עיצמי עינייך
והניחי לי
לקרוע מעלייך
את ליבך.
להחזיקו בידי
|
כמים הנופלים מלמעלה למטה
מפל הבנה היכה
מחשבה צלולה חלפה
אתה לא שלי עוד.
|
ממלכתך משתרעת
מבוהן כף רגלי
עד קצה שערי
שלך.
|
|
|
פתחתי רדיו במה
שמעתי שם את
התוכנית: יש עם
מי לאשר עם זה
שמאשר את
הסלוגנים, התקשר
גדעון רייכר
והתחיל לצעוק
ולעשות בלאגנים
על זה שהמאשר לא
מאשר לא
סלוגנים, בסוף
המאשר הוריד
אותו מהקו ושם
שירים שקטים של
הדודאים, לא כי
הוא התבאס פשוט
כי היה פיגוע.
ק. מרכוס מאזין
מכור ולא
מסלוגן. |
|
