|
כתינוק בן יומו הנושם את נשימת חייו הראשונה -
שאפתי.
משב חיים מרוכז, מכל פרח רענן, מכל ענף הנתפס ברוח, מכל טיפת
מים
זריזה הממהרת להצטרף לחברותיה, מכל עופר מקפץ במרחבי שדות
ירוקים,
|
מתיישב על לשוני, טעם הפריחה מתערבב ברוקי,
מכניסה לפי את בלוטות טעמך ,מגלגלת בלשוני,
הטועם אתה את טעמי?
|
נתונה אני כעת לשליטתו ,
כל שריר ,כל איבר מגיב להוראותיו,
ושנתנה הפקודה - זרועי צייתה,
הניפה את הלהב קרעה בבשרך.
|
שלחתי שקר לחלל האויר
והמתנתי לאמת שתחזור כבומרנג
לערוף את ראשי.
אחת יפה ונחשקת האמת
|
ומחשבתי האחרונה
באצבעות רכות פרטה
על מיתרי ההבנה
את מנגינת הידיעה.
|
בחשכי חושכים
אתה מפיח בגופי חיים.
משהה רוח ונשמה
במגע איש נבראת אישה.
|
הבובה הזו מחפשת מישהו שיתקן אותה ,
היא כבר לא מסוגלת לתפור את עצמה,
כל הקרעים הישנים נפערו,
|
אהובי פקח עיניך לרווחה,
פן תחמיץ בעפעוף את חיצי,
מפלח את ליבך.
פשוט בגדיך מעליך והרגש
את חום גופי הנסער
מהמאמץ.
הרח וטעם
את בגידתי.
האזן לוידויי.
|
מרחוק נשמעים הצעדים הגדולים
בצעד של יאוש , מעוותת את גופי,
מקערת את גבי ,מחכה שתסחוף את האויר תחתיי
שתעיפיני גבוה מעבר לסכנה.
|
כי בנייך - אהבהובי קיץ שנולדו
בחטא אמם, משעשעים ימיי ולילותיי
טובי מראה ונטולי כאב ופחד
ועל אף הדמיון לאמם הפוחזת
עוצרים בעדי מלשפת התהום לגשת.
|
בחוטי משי בוהקים בדבק אהבתי
אעטוף אותך.
|
בשברי בקבוק בירה -
מחברת בין החורים.
פושטת לגמרי את עורך,
לא נותר דבר מלבד
דם עצמות ובשר.
|
בשמי קראת בליל האתמול
לרעד מיתרי קולך קפאתי מקור.
מבטך עזבני, ידיך השליכוני,
רק קור אימים נשאר.
בצינתך אתעטף בקברי,
אייחל למותי.
|
אך הרצון לאהוב רק גדל ,שואב עוד ועוד כוחות
ומדי לילה נראה שזהו הלילה בו אהבתי תשתחרר,
תפרוץ את הדלת ותשתלט על נפשי ,על בשרי ,על כולי.
|
עיצמי עינייך
והניחי לי
לקרוע מעלייך
את ליבך.
להחזיקו בידי
|
כמים הנופלים מלמעלה למטה
מפל הבנה היכה
מחשבה צלולה חלפה
אתה לא שלי עוד.
|
ממלכתך משתרעת
מבוהן כף רגלי
עד קצה שערי
שלך.
|
|
|
למה להיות
טיפש?
אולי תהיה
חכם... |
|
