|
"ברגעים של בדידות,
כמו מעמקי בארות
אשר בשדות האדם,
גלגלות מעלות חלודה
וזכרונות ישנים,
שהזמן לא השכיל לאבדם."
אדם זמני, שנמצא בפרטים הקטנים של החיים.
לא לא, אל תבני עלי ערי-רפאים,
דברי איתי במעט מילים פשוטות,
כי דברים קטנים קשים להבנה
ודברים גדולים קורים מעצמם.
אין מילים בפי.
(כי פי היא הקבוצה הריקה)
יש משהו עגום ומדכא
בלב סחוף אהבות,
והלוואי היית כאן כבר כעת
לרכך את מלבושי האכזבות
|
השניות הפכו שעות,
והשעות - ימים...
ובמהלכן המעשים,
נצררו לעשרות
מאות, ואלפים.
|
המבט העוויתי שבפנייך,
וקיפאון שלא אוכל לו בידייך,
חותכים בי את האחיזה,
למציאות קשת יום
וקשת תפישה.
|
שם, על אדמת המאכלת,
שכובים מתנו הלומים.
|
ירדנו במורדות
ולמעמקי ההשפלה,
תהינו אם תהיה זו
ירידה לצורך עלייה
|
וכמותך תמיד יהיו עוד אלף
להזין את אש האלימות,
בשביל שורת היסטוריה מתפוגגת
בערפל שכחת האנושות.
|
בקריאה שנייה ושלישית,
מחשבות מתפצלות מבצעות הבדלה.
ואני מהרהר כיצד יישמע
|
עיוורים להווה ואינם פיקחים לבאות,
עסוקים בכריית בורות לעתיד,
קבלנים של בכייה לדורות.
|
ציירתי את המבוך שלנו,
ואבד לי חוט המשיכה
|
גלגלות מעלות חלודה
וזיכרונות ישנים,
שהזמן לא השכיל לאבדם.
|
אם לא תוכל -
הסבל בלתי נמנע.
|
החתונה הייתה יפה נורא,
הגירושים - מכוערים.
|
מבראשית אותה ריסס בארס קנאים,
"להגן מפני טורפי חוצות", הוא כך אמר,
ואת גופה היה דורך כמו כרם ענבים אחרי בציר
ורק בדרך זו גמר.
|
בקברי הפזורה,
קהל חסידים שעלה לגדולה
נטען באנרגיות חיוביות,
ונמלא בתקוות לקבל
מזור להצקות החיים
והמשפחות.
|
סופה הסמנטי
טבול באמונה,
וכולם עוד יעברו
באותה הנקודה.
|
אחצה את קו הסיום,
ואפול בזרועותייך,
קל משקל מחוסר סבלנות.
|
באו מילים ועמדו בשורות,
שתי וערב, מבוקר ועד לחצות
|
אני מתנועעת בעולם
בקצב פעימות הלב
|
בלחש צחוקם המדבק
הם מספרים חוויות
מחדרי מיתות משונות,
יודעים לא יודעים כי
כבר אבדה תקוותם
לשפות נפשותיהם הדלילות
|
מה אתה יודע שאינך יודע?
כי כולנו בן אדם אחד חושב,
|
ובסוף עוד עיקול
ברפיון האריג,
רק לחות שארית
במטען החריג.
|
אז בחרי לך איזה גבר,
ועשיהו מאושר
|
לא תמיד כמו חסידות,
לא תמיד נודדות רחוק
למקומות חמים.
|
אובדי עצות קשי יום
בעולם אפרורי של פשרות.
בפיזור דעתם, יהגו
במשנתם הסדורה של זרים,
|
נמס מעט הקרח המלוחלח,
די כדי להרגיש לרגע,
איך המים החיים זולגים
|
בליל עיצורים,
קיבלתי ממך אותיות א.ה.ב.י
|
אדמה שפוסעים אנו, שלובי זרוע ומלל,
בשבילים מתארכים בין עצים ללבנה,
נחבאים לעולם והזמן אט מלכת,
חמימות ושלווה אל מול פני הדממה.
|
זו כנראה משמעותה
של טיפשות שלא
יכולה להכיל את עצמה.
|
צררתי את רגעי הלבד
ואת רגעי הכאב
|
הבט באסלה,
ודא נקיונה,
הכנס את הראש,
|
עצבות הרוח,
מפסל אבני חול
לכדי יצורי דמיונות.
|
מילה של גבר,
אל מול מילת אישה
|
שלחתי לחמי
על פני המים
ושם נרטב ושקע.
|
זחל הגאונות בוקע ומתחיל לכרסם בבשר הרך. בהתחלה הוא קטן מאוד,
בלתי מורגש, ורק לפעמים, ברגעים בודדים, אפשר להבחין בסימן
חיים.
|
זרעת את זרע העצב בגן העזוב
|
מרחוק, הוא קטן וחסר משמעות, כמו כל הדברים שאיננו טורחים
לנסות להבין.
מקרוב, אולי עולם ומלואו! מקור השראה ודמיון. מה יש שם בצד
השני? בחוץ. ואולי בפנים?
|
באמצע החלום ההזוי, מוקף בבושם אביבי רחוק ומוכר, מתוק ומבאיש,
שקיים בין הפתחים, זה התמה וזה ששפתיו חשוקות, כך הופעת אלי,
בלי הג'ינס הרפוי
|
כל יום אני משקיף אל עבר האופק שפורש כסותו עלייך,
וכל יום אני מבקש את הירח והכוכבים שמטיילים במסלולם כי יודע
שיראו אותך אחר-כך, ומקווה שאת שומעת איזה הד קלוש ולפתע נזכרת
בי, מביטה סביב ולא יודעת שזוהי ברכה ששלחתי אלייך עמם.
|
הוא נח, מתנשם במאמץ, כנפיו שמוטות ומבטו מרוחק. וכשהירח עלה
בשמיים, חיוור וצר, נפל ומת.
|
הפרטים מתערבבים והדמיון מתחדד במקום הראיה, ויצורים רוחשים,
זועקים וצורחים את שמותיהם חרש חרש, לכדי סריג שתי וערב של
נחלות קול וריח, פועמות כבלוני הרדמה בחדרי ניתוחים, אך דקיקות
ופרושות מהם בהרבה.
|
כל יום אני משקיף אל עבר האופק שפורש כסותו עלייך,
וכל יום אני מבקש את הירח והכוכבים שמטיילים במסלולם כי יודע
שיראו אותך אחר-כך, ומקווה שאת שומעת איזה הד קלוש ולפתע נזכרת
בי, מביטה סביב ולא יודעת שזוהי ברכה ששלחתי אלייך עמם.
|
אני של לפעמים חושב שלפעמים אולי יוכל להיות אני של בדרך כלל.
|
שוכח את עצמי,
בוגד בגידות קטנות
|
אני מבטיח שהמוות יגיע,
ושהוא מתקרב אלינו בכל רגע ורגע,
כמו תקתוק מתגבר של שעון.
אלא שאין זה סרט מתח,
זהו פשוט שאון תקתוקם של החיים,
שהולכים ואוזלים.
|
הנחתתי מכה איומה על השולחן, כל הכלים הצטלצלו.
"אהה! מה תאמר כעת? מנוול!"
|
כל כך קשה להיות עצמך בתקופה שבה להיות עצמך נחשב כל כך, אך רק
אם הוא מתאים. "האינדיבידואל ישגשג רק בהיותו מייצג את ההמון"
- הרי זו ססמת הדור החדש שחרותה על תודעתו המשותפת.
|
להעיז ולרצות גם את הבלתי אפשרי.
לחיות את היום ולא לחשוב על המחר,
כי מי יודע היכן המחר ימצאנו.
|
... גם דברים אחרים מתחילים כהמשך לדבר אחר, שלכאורה לא קשור
אליהם ממש, והטלפון מצלצל:
קול א': "הלו?"
קול ב': "הלו, שלום. ענת שם?"
קול א': "רק רגע אני אבדוק." כעבור כמה שניות נשמע קול מרוחק
צועק: "ענת! ענת! יש לך טלפון!"
(פאוזה) "ענת!?"
|
אל הארכיון האישי (19 יצירות מאורכבות)
|
|
שמועות מספרות
על היותי חובב
עיזים באופן לא
מקובל.
איני מאשר ואיני
מכחיש.
זוזו לסטרי,
עיזופיל. |
|
