|
כמה זמן עבר.. עדיין חזרתי לכאן.
הספקתי לעשות תואר בינתיים וגם להופיע כמה וכמה
פעמים עם הפסנתר (והקול.. איך לא). לאהוב פעמיים,
להפרד פעמיים תוך קריעת לב (ושוב, איך לא. ועוד עם
ההרגל שלי להיקשר.)
שוב כאן, רוצה לכתוב ולנגן, שתשמעו ותקראו.
הנה אני.
גשם ירוק של סככות אוהלים, הרוח בוחשת ומעבירה אותנו ואותם
ממקום למקום, אזור נודד שכזה
|
"שלום", נשמע קול מבעד למחברת.
|
אף אחד לא הולך לים כשקר
הים נשאר לבד
מרשרש בין קירות האבן,
נבלע בחול.
|
לאחרונה התחלתי להרגיש, בהיסוס ובעזרת קביים, אך
אני כבר מהלכת בחדר למרות שזה
קצת כואב. ובקרוב
אולי גם האינפוזיה
תרד.
|
הידיים שלך
קרות.
הידיים שלך.
|
מה ארשום לך יקירי
מה ארשום לך שתבין
שאת תלאות הדרך
עברתי איתך
|
אני מיטה
ריקה מהכל
סדינים עזובים בצבע לבן
בוהק
|
בלבן ושחור מכונסת בתוך רגליי על מושב גדול מדי
מקשיבה ומתחבאת כמו עכבר מזוין
|
לא עצים ולא יער
ואין יער, ואין עצים
הידיים שלך קרות
|
להדליק את הפסנתר כמו מנורת
לילה,
לעשות שריפה גדולה
כפות הידיים, כפות הרגליים
|
דרך שביס הארגמן
אור שקיעה
קורע לב
אור אלים
|
ואולי גורלי
לשבת איתו בלילה בפארק הירקון לבד
להסתכל על המים
לשמוע את חריקת הדלת,
לנשום
את אוויר הפינות החשוכות
של תל אביב
|
אין פרח שישתה את
כל מי התהום
מלב השממה
|
ידיי בלעדיך
נפשי איתך
הזמן שלי-
|
בוא
לראות את השמיים נופלים
עלינו
תקשיב
לרעש המכה
|
אני רוצה להיות בולדוג קטן
שיונק אושר מבקבוק חמים,
שמתמתח ומגדל טפרים.
|
ביום שבו היא אמרה לי
תזכרי אותי כי יום אחד
לא אהיה, ידעתי
|
כמו גם בחיים האלה
אין לי ימי הולדת
ילדת רפאים עומדת
בחלון, מתנדנדת
|
ולא ידעתי אותי
ולא הכרת אותך
רק אחד את השנייה
|
אלפי דברים הגיוניים יש בחיים
והחיים עצמם, נשמעים להגיון,
אמנם הגיון מטורף
אך ניתן להבנה,
ורק אני, אני הקטנה, השברירית
ואני הלא מנוצחת
ממשיכה ליפול..
|
חדר אטום.
דלת סגורה.
תקווה.
|
ושנאו אותך
ואהבו אותך
בגלל זה
ובגלל זה בלבד.
|
הגיע זמנו להפוך לכאב
להפוך בנאדם לכאב זה לא קשה
|
אני אוהבת
לשבת ולהסתכל בנקודה אחת
קפואה מתה
לגרום לך להבהל
|
הו שלום לבלרינה השבורה
מה שלומך?
|
ואם זה נכון ואלוהים רק בראש שלי
|
אם להעביר יד על המצח זה לא מספיק
אין לי עוד נשק רך ומלטף כל כך עמוק
|
הנמר האכזרי
התמתח לאור החמים
של מנורת שולחן אדומה,
מתכרבל על כתפך..
|
מתחת למיטה שלי יש
שד ירוק שאוכל אותי
|
השמיים צוחקים היום.
עננים קטנים נקרעים
ואני
עם הראש למטה
|
רק קול.
קורא מרחוק.
ולא לי לדעת מתי
חולות הארץ יישאו אליי את
הד קריאתי.
|
לספר על החיבוק שלך זה כמו
לשיר בתאטרון ריק, כשרק ההד
|
היום אין המכות קצובות בגרון.
פילים לא נופלים משמיים
|
נשיקה קטנה וכואבת
פחי אשפה
שקיקי תה ריקים
|
תצא
רוח תלטף במקומי
מילים יעופו באוויר
רעש צעדים
|
התרמיל על הגב והלהתראות
על קצה הלשון
שלום ילדה חופשייה
|
הבוקר מפציע.
חומצה מסתננת מבעד
לתריסים מוגפים,
|
נשארתי זרוק כאן
באמצע שומקום,
רק אני עם עצמי.
חשבתי פעם
שאינני לבד.
והיום
אני מבין.
|
רוח ילדות פרועה
מתעופפת מעל העיר,
בחשיכה..
|
זוכרת את פניך דרך ערפל
הולך אליי
|
לא שם ולא עדה לתחושה
חוטי חשמל ארוכים נקרעים
חותכת
ורידי מילים
ללא רחמים
|
לא אנסה
לא אחלל
את מחול לבבות המשי
האדומים
|
מה אעשה איתך?
אגיד שיהיה בסדר.
|
חוטי חשמל
שמיים
כהים לכל עין שתביט
דופק
המוזיקה
מרעיד את הריסים
והם עדיין,
|
הייתה לי חתונה היום
(או שבעצם היה מסדר)
|
שבי ותודי בזה.
מתריע.
מפחיד.
לא מחפש שום פרצה החוצה
|
ואז תבוא ותשאל אותי "מה?"
ולא אדע להשיב
|
מלאך ללא שם
מלך ללא מדינה
למד אותי
חנך
|
אכתוב משפט ארוך על הסדין שלך
בעט שחור בכתב יפה
מהיכן שהראש
ואל הרגליים
|
ברגע שהפרח נפתח
שותים את הצוף שלו.
|
מהיכן מגיע העצב
ולאן,
לפעמים,
בורח הצחוק
|
צומחים על אבנים
מתפוגגים בערפל
אבל תמיד,
|
בחושך של חדר סגור
בו מבעד לחריץ הדלת
בוקע אור סגרירי,
|
אם את מאמינה,
קפצי.
ובאם לא,
תני לי ידך.
|
להיות אבודה
עוד לפחות
שניה
מהחיים
|
אסוף מרצפת עכברים
את נתזי החרס,
שמור עליהם
עבורי.
|
אנחנו בורחים מהמוות.
אנחנו תולים שטיחים על קירות
לאטום ולא לשמוע
אותנו.
|
רק המילים
שייחרטו באש בלבו של אחר
שוות להכתב
|
אם אתה בטוח שאתה אבא שלי
אז גם אני.
אני אוהבת אותך בכל לבי,
אלוהים.
|
דרך צינור דק מאוד
דרך אולם כואב מאוד
דרך כינורות נשברים מכל צעד
|
ואני אשאלך מה אורך הדרך
האם יש בה הרבה עפר
ואתה, תוריד את התרמיל ותראה לי
כמה בדיוק
|
הבגדים זוכרים את כל האקסים והאקסיות שאי פעם היו לנו.
כמעט הפכתי סוכנת אף בי איי
|
רק יום אחד אתה אינך. נסעת רחוק מאוד. אני נשארתי, קצת
קטועה...
|
כמו שלמחשב יש סייף מוד... לא יודעת איך זה נשמע בעברית, בטח
לא משהו... אני רוצה שגם לי יהיה סייף מוד. שאני אוכל לעבוד בו
ולא לפגוע בעצמי או באחרים. שהדברים שאגיד, יימחקו ביום
שלמחרת.
|
אני רואה את עצמי הולכת לקולנוע לבד.
שמה שוב את האזיקים השחורים על פרקי הידיים הדקים, כאילו הייתי
אני, הרוח.
|
אם לא הייתי חולמת, לא היה נשאר ממני זכר.
|
השירים מדברים אל עצמם בלי סוף, במילים שבאות לפעמים ממקום
עמוק מאוד. כי מותר לפקפק בדברים שאתה חי לפיהם. מותר להגיד
לעצמך את האמת בפנים.
החיים לא התחילו כאן, וכאן הם לא מסתיימים, כולנו חלק מנצחיות,
שרובנו לא מודעים לקיומה.
|
אני לא אוהב לעולם את מי שלא אוהב אותי.
עכשיו זה עונש לכתוב משפט אלף פעם, כדי לזכור. אולי עונש לדף.
אני תמיד הייתי גרפומנית.
|
אבל הגשם עדיין יפה בעיניך
|
יש לך ריח מתוק. כשאני מחבקת אותך אני נושמת אותך לרווחה.
|
הם לא מדברים.
נופלים על ברכיהם מבלי לשבור את השתיקה.
|
לשבת באמצע החדר.
אפילו אמצע החדר יכול לשמש פסגת הר. לשבת ולהסתכל עמוק פנימה,
מה מסתתר. כואב לי אפילו לחשוב על זה. כבר כמה זמן העדפתי ללטף
את המשטחים הגלויים.
|
- חרא - אומר הילד הקטן.
- כן - מסכים האבא, בחצי חיוך.
|
בחלון הסדוק לעבר
בוקר חדש
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
כבר שנים סבתא
מבשלת דיסה...
איך זה שעדיין
לזה לא נשאר? |
|
