|
היא מחפשת את עצמה בעולם של מציאות מדומה, היא יוצאת
למסע של יצירה ולמידה חדשה... סקרנית לגבי הרבה
אנשים, משתוקקת להתחיל חיים חדשים... אולי המקום,
אולי זה הזמן, להגיד שהיא מחכה לכם כאן...
שתראו, תקראו, תתפלאו ותגלו שיש אדם אלמוני שקוראים
לו אני, ברוכים הבאים אל הצד השני...
תוציא לי מהלב ת'מועקה,
תוציא לי בגרון יש צעקה,
ובתוכי עדיין מחזיקה
את שנינו...
|
החיים שלך הם רגע שחלף במרירות,
החיים שלי הם יגע שיצרת - באיזו זכות?!
אהבה שלך היא קרש, לא ניתן אותה לשבור,
את חושבת שאת אח חם, אני חשה רק בקור.
|
משהו בעיניך אותי ממש הדליק,
גם אם מתעלמים-
אפשר לשמוע את הקליק!
וכך מהר חלפת,
לאחר שניות ספורות,
חשבתי שאותך לא אזכה יותר לראות!
|
החיים שלי הופכים להצגה שחוקה,
הלב שלי נכתב כנובלה מתוקה,
הסיפור שלי ריתק
קוראים כה רבים,
השחר כבר עולה
כפיים הם מוחאים.
|
לא נושמת - רק רושמת
את הספד האהבה.
מין כיווץ שלא בוטח,
גם לא בי, גם לא בך.
|
השיר הזה עלייך את יודעת,
בוקע מן העיר שאת קורעת!
לא תשמעי אותו - עד היום
שבו אוכל לומר לך שלום!
|
יהיה לי זמן לראות את העולם הזה,
יהיה לי כוח להתמודד עם כל מה שקורה.
ואולי, מתי
שלא אשים כבר לב...
לאט לאט יעלם לו הכאב...
|
מה שאני מוכנה לעשות בשבילך
זה להקשיב לזה שאתה אומר לי
שאתה אוהב אותי
|
כל העולם מדבר על אהבה, ורק אני בורחת ותוהה...
|
כשאני על הבמה,
הכל נראה נפלא...
אין יותר פחדים -
מרגישה כמו אלוהים!
|
זה הזמן שלך, זאת השעה,
את הדמעה של היום...
שוטי לך, זלגי
תרטיבי בדרכך את המילים החסרות.
|
כן - לא - אולי תיקח,
למה אתה מתלבט כל כך?
קוראים לה עליסה וזאת רק התחלה,
חכה עד שתגיע לעולם שלה...
|
כולם מתבוננים בו- אומרים איזה יופי,
ולי הוא נראה מכוער.
כולם מתבוננים בי- אומרים איזה טוב לי,
ולי שוב הכל מיותר.
|
בואו לא נתחפש,
בואו לא נחפש
להיות אנשים אחרים.
|
הלב כבר לא תמים, יודע.
אל הילדות שלי מתגעגע,
הכל נראה שחור, הימים כבר לא יפים,
אך יש תקווה - קוראים לה אנשים!
|
תמיד חלמת להסתכל בשעון
לפני שהשנייה עוברת,
חיכית ציפית כל כך הרבה זמן
רק לראות את הדקה מתחלפת...
|
בוכה יותר מדי, בוכה בשביל שנינו!
הדמעות זולגות ופשוט לא רוצות להפסיק.
הלוואי והיה המתג שכל פעם את הדמעות מדליק.
|
מסתכלת עכשיו על הקיר הלבן, לבן - פשוט כזה בלי שום עניין.
נשענת עליו - אולי הפכתי להיות כמותו - הייתי אפורה קצת- אולי
גם עם גוונים, ועכשיו פשוט הפכתי למליון קירות לבנים!
|
וואו... מה קורה פה?
רגע אחד אני שוכבת לי במיטה של ההורים שלי מהרהרת בקיומי ורגע
שני הגוף המנוון שלי מניע אותי אל הקופסא הקטנה המפחידה הזאת
שקוראים לה מחשב, כדי לכתוב בלוג...
|
|
חכם אחד אמר:
"אנשים הורגים
צפרדעים סתם,
והם לוקחות את
זה ברצינות" |
|