|
טל רפאל
עטופה באצות מן הים.
יושבת בפנטהאוז ומתכלה מול האיש עם הכסף.
מניחה מים וסנביצ'ים למרגלותיו של חסר בית.
אוספת חתול, אוספת פשפשים, אוספת שייכות בגרוש.
בבוקר לכתו הייתי אחוזה בידיו דקות ארוכות, עור פניו המגולח
מתחכך בלחיי, והוא מערסל אותי כאם מגוננת, לוחש אל אוזני
ומפייסני באהבתו. אני זוכרת את ריח המלח שהיה ממלא את נחירי
בתוך חיבוקו העז, ואת עיניו צוחקות אלי כאדוות מים זעירות.
|
כבודת המשא הרגשי שלי ואני, מחנים מאחורי הסוברו הישנה שלך
מתחת לאלון הזקן, מעבירים אצבעות קפואות של שלהי החורף על
הדפיקות בפח. כמעט ונכנסתי לך בטמבון האחורי וסידרתי לך עוד
שקערורית.
|
וכל היד שלך
בכל היד שלי
אני חושבת
בלי קשר, פרימות מחשבתית
|
השיר
היד המגעת מתוך הבוץ
ולחם חוקי הוא
|
למרות שכרמים
לא מתלהבים מהמדבר
רק מתכרכמים וקצים בעצמם
קצת כמונו.
|
אני בזה לכותנה
שעוטפת
הרגלים
יפים, כמעט
רכים
בגלל שכמעט
הלכתי בדרכי
או רק מעט
|
אני אוהב אותך כמו פלשתינאי
אם הייתי בגדה היית לי אום כול תום
|
עלם אדמה זרה עכשיו
לא אגוד באורי
אלום אלומות ונאסף
זיק זהב עיניים שחורות
|
ינואר 89'
רוממה, חיפה.
אני נשוי לאותה אישה כבר אחת עשרה וחצי שנה, בנישואים כמו
בילדות כמה מוזר, אני מוצא את עצמי סופר גם את החצאים. כל לילה
אי אילו שנים אני מזין את המיטה הזוגית שלנו בצדה השמאלי,
|
ושוב אני כורה בורות אבי, בורות הפוערים פיותיהם לאכלני.
התחושה המדויקת אינה ברורה,
מעיינות שטופי חרדה ומחנק, מעיינות מתפרצים ואחת להם חיי
ומותי.
|
|
|
רק במילון המילה
מוות כואב
וממושך מופיעה
לפני המילה
סלוגן |
|
