|
יש פה דברים שכתבתי בגיל 14.
איך לא ראיתי אז שהאינטרנט יהיה איפה שהוא יהיה.
שאפשר לדעת הכל על כולם,
רשמתי את השם המקורי שלי בזמנו.
אולי זו היתה טעות
התלבטתי אם למחוק את העמוד, אבל החלטתי שלא.
זה מדהים אותי לראות את רצף המחשבות שלי לאורך הזמן.
את הרגשות השונים, ההתמודדויות.
מקווה שכולנו נהיה אמיתיים ופתוחים תמיד.
זאת טל של פעם.
באים עליי יותר מדי לילות
האור לא נראה קרוב
גם לא רחוק
כנראה שלא בכלל.
|
לראשונה איני מצליחה לכתוב את הכאב,
אפילו דמעות אינן זולגות כבר מעיניי.
אדישה למצב שחוזר מדי יום ביומו,
נסגרת בתוכי, שקטה ומופנמת לנוכח קולותיו.
|
כשאת בוכה את מהממת ביופיך,
ואולי מבכל יום רגיל אחר,
שבו הנך יפה,
מקסימה כהרגלך,
מהפנטת את כולם במבטך.
|
נמצאתי בהלם נפשי
לא יכולה לדבר
לא יכולה להוציא מילה מהפה.
|
בעיניו העמוקות
שידר לי אהבה
שחממה והציתה את גופי
כאש, כלהבה.
|
החיוך זה הדבר ביחיד שנשאר ממני
מעצם היותי אני...
|
כל הדמעות שבזבזתי עליך
לא שוות אותך.
|
לא מחפשת ולא מוצאת סיבות לאהוב אותך,
מנסה לשכוח, מנסה לברוח ממך
|
געגוע
לרגע של שקט
שלווה, הרמוניה פנימית שלא משאירה מקום לספקות
|
הבנת את תפקידך
את הדרך להסתכל
הבאת את הכל
|
איני יודעת אם אתה רואה
את מה שאני מרגישה
איני יודעת אם אתה שם לב
לאותה תחושה, נואשת, עמוקה.
|
עוצרת
מסתכלת
לוקחת נשימה
כל פעם חושבת לפני מה שאומרת
|
אתה סוג של ערפל.
לא ברור,
מסתורי,
מטשטש.
|
הקדשתי את לבי למזבח.
הקרבתי אותו לפניך,
בשבילך.
|
שקט
מישהו מסתכל
מתבונן
בוחן
|
הוא שותק
ואני יודעת שמרגיש
מרגיש את הדמעות
שומע את הנשימות המואצות
ושותק.
|
|
|
"אז... אתה הולך
למרוד
באנטיוכוס?"
מתוך ספרו של
שמואל
איציקוביץ',
"מיליון ואחת
דרכים להגיד
"זיון" מבלי ממש
להגיד את
המילה." |
|
