[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 TaLoOsH

אל היוצרים המוערכים על ידי טל גונןאל היוצרים המעריכים את טל גונן

מקווה שתהנו מהדף שלי, וכולכם מוזמנים להגיב :)




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
דיאלוג
-"את קורנת היום" (מחייך)
-"תודה" (מחייכת ומשפילה מבט)

-"אז מתי תסיים לכתוב אותו?"
-"אני לא חושב שאני אסיים"
-"אל תגיד את זה"
-"זאת האמת, הלכה לי ההשראה"

בדיוק סיפרת בדיחה ואני צחקתי. פתאום שנינו הפסקנו לצחוק
בפתאומיות והייתה מין שתיקה מביכה.
"על מה את חושבת?", שאלת ואני חייכתי ועניתי שאני לא רוצה
שהיום הזה ייגמר.

"די נו, אורן. זה עושה מזל רע". עוד פעם עם השטויות הרוחניות
שלה, הייתי בטוח שאני מתפוצץ. "מה?" אמרתי בייאוש "סקס לפני
טיסה, זה מזל רע". "מה שתגידי" קמתי מהמיטה ושטפתי פנים.

יום שבת בבוקר,שנינו במיטה אחרי לילה ביחד. עוד בקושי התעוררתי
ושוב פעם המועקה הזאת ממהרת לבוא.

לא אמרתי כלום,רק חייכתי."אהובה שלי" הוא אמר,נישק לי את האוזן
והסתובב לצד השני.

''אמצע החורף מה גלידה, השתגעת?''
"אז בוא נעשה כאילו זה לא. נהנה ממנה ביחד ונשכח.''

-אל תלכי.
אמרת וחייכת
-אני חייבת.

ירדתי מהקרוסלה שבגן הציבורי והייתי בדרכי ללכת הביתה.
"חכי!" הוא צעק "זה לא אמור להיות ככה!"
"אז איך זה כן אמור להיות?" עניתי.

-"נו אז מה העניין?"
-"לא יודעת כבר מאיפה להתחיל", אומרת תוך כדי שהיא מדליקה
סיגריה

הרגשתי שהכל מסביבי מסתובב.לא יכולתי לראות בבהירות,
"יש לי סחרחורת" עניתי...

סופני
היא נעמדת,
מוציאה סכין מהכיס,
מסתכלת על השמיים בפעם האחרונה,

דיאלוג
- "את תחזרי?"
- "עזוב אותי."
- "לאן את נוסעת?"

היה לילה,הכוכבים הציפו את השמים וירח מלא כיכב מעל.
הייתי חייבת להתרחק

נשכב זה לצד זו מסוחררים מהרגש כאילו אין עוד אף אחד בעולם
מלבדנו.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אני לא מחפשת כלום. אני לא רוצה חיקוי זול לאהבה שאני כמהה
לה.
האהבה שאני כמהה לה מאז שאתה כבר לא שלי, אהובי, יקירי.
אתה, האחד שלבי חפץ בו.

אני מפחדת, שמא נטרפה עליי דעתי.
מתרוצצת מצד לצד, לא מצליחה להירדם.

אתה פוגע שוב.
ואני סולחת שוב.
סולחת בלי שתתנצל, בלי שתבקש את מחילתי.

רק אני תחת שמיים חופשיים,
מלאי אותי בחום האמיתי שמתפשט בגופי כל פעם
שאחייך ואחשוב עלייך, אהבה.

לאן נעלמת ילדה יפה?
דמעותייך כיסו את השביל

קשה להתמודד עם להביט במראה ולראות משהו שונה.
אני עדיין חולמת עלייך,
איך שהיית פעם.
היום נדמה כי אנו לא מכירים.

לא,
אין בי משהו מיוחד,
לפחות לא היום,

התחלת לחתור,
ועצרת באמצע הים הכחול,
שם זה רק את והשקט,

רק אליי היא אוהבת להתגנב.
מגיעה אליי בימי חולשתי.
שאין ביכולתי לעשות דבר.
אלא לבכות ולצרוח עד עמקי נשמתי.

נדבר שעות בטלפון,
נעלה זכרונות
בקולנוע, תחזיק לי את היד בשקט שאף אחד לא רואה

אני רוצה אך איני מסוגלת,
לצאת לדרך ארוכה

הלכתי לבד על החוף,
שקיעה מדהימה,
חול רך ונעים

רציתי רק ללכת,
לא הרגשתי איך שהזמן עבר,

געגוע
געגועים אל האיש,
שלפעמים נדמה,
שלא יבוא יותר...

אתה לא מרבה במילים,
מעביר ליטוף על פניי,
והולך...

לעולם אל תלך,
רחוק ממני,
הישאר כאן איתי...

המילים לא ישנו,
למילים אין חשיבות,
מה זה משנה מה אני אגיד,

תמיד אני הולכת לשבת שם,על הספסל ההוא.
לא אכפת לי לשבת שם לבד,

הפעם ההיא,
שחשבתי עלייך,
ופתאום הופיע חיוך על פניי,

לשבת לידך,
בלי לומר מילה,

הייתי מוכנה להודות,
רק שאיבדתי אותך,
התחלתי לחיות..

לא יודעת,
איך פתאום,
נזכרתי בך,

כבר מזמן לא שמעתי אותך צוחקת, אמרת לי.
ואני רק חייכתי

חלשה,
זועקת במרחב

עברתי שם,
אתמול בלילה,
ראיתי אותך,

לא אמרתי לך כמה טוב שבאת,
וכמה הייתי צריכה אותך.

כמיהה
תלחש לי מילים מקסימות,
נחייך,
נצחק,
נסתכל אחד על השניה בעיניים אוהבות

הרגשתי קצת מופתעת,
לא בגלל שזה אתה,
בגלל שאמרת את זה לי

אהובי משכבר הימים,
האדם שבמחשבותיי,
וכמובן, ההשראה לכל שיריי

ואני שוכבת שם עם עיניים עצומות,
וידיים פרושות לצדדים

בעיניי תמצא מפלט,
ובחיוכי תמצא שלוות נפש.
תשכב בחיקי, אלטף את שערך הענוג
מתחת לעננים הרומנטיים.

לרוץ בלילה ברחוב החשוך,
שאין כבר אף אחד,
לצרוח באולם ריק,
אחרי הצגה שנייה...

לכל אחד יש רגעי משבר אני בטוחה שתעברי את זה,
זה מה שאמרת לי לפני שעזבתי את כולם

משתוקקת שוב לראותך,
כמו תמיד,

על השולחן, ארוחת ערב.
רק אני והוא,
העננים מושכים אותי גבוה,
הלב שלי מרחף בין אלפי כוכבים בשמיים.

כמו תמיד, אני כאן.
מחכה, שתגיח הנה משום מקום
תחבק ותלטף אותי.

עייפה ומרוטה,
שוכבת שם,
מרוקנת ממחשבות

שיכורה מרוב בכי,
עם עיניים יבשות
מרגישה שנגמרו לי הדמעות.

שוב נעלמים,
בלי לומר שלום,

בוא אליי,
תחמוק אליי בסתר,
באמצע הלילה,

שתי נשמות תאומות,
עטופות בגוף שכבר שכח זה את זו.
גווע לחום גופך שוב,
ולרוך שבאהבתך.

על מה את חושבת,
שאת שוכבת כך בעיניים עצומות?

אני יודעת שבטח שמת לב למחנק בגרון

הסתכלת עליי,
בלי לומר מילה,
ואני חייכתי במבוכה,

הדמעות לא יוצאת,
אך יש חנק בגרון

אם הייתי יכולה להרגיש אותך לידי שוב,
לראות אותך מחייך,
לשמוע אותך צוחק

ואני עדיין לא מאמינה
איך השארת אותי שם,
לבד ושבורה,
בגללך...

גם אני מתגעגעת,
גם לי כואב,

מה יקרה שאשבר שוב?
שנשב זה לצד זו ופתאום אפרוץ בבכי?
תהייה שם איתי?


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אני מפחדת להסתכל על עצמי.
מפחדת להבין מה אני מרגישה,
מפחדת למצוא שם דברים אחרים.

בחורה טיפשה שמאוהבת בך, זאת אני.
לא יודעת מתי הרגש ידהה או יעבור מעליי.

אני לא רוצה לעבור את התקופה הזאת ואת הזמן הזה עם הרגשה שלא
באמת הכרתי את אבא שלי.

רוצה שביום מן הימים תאהב לבהות בגופי העירום בזמן שאנחנו
שוכבים זה לצד זו במיטה, ושכשאני אנסה להסתתר מתחת לשמיכה
במבוכה, תחייך ותחבק אותי.

עוד מעט, עוד מעט הן תחזורנה, ומשם מי יודע לאן אמשיך...
הרי אתה לא תוכל להבטיח לי שאני לא ארגיש לבד יותר, או שתהיה
שם כל הזמן בשבילי, נכון?
אז למה לתלות תקוות שווא במשהו שכנראה כבר אין?

אני רוצה להתעורר לבוקר חדש ולגלות אותך לידי כשאתהפך לצד השני
של המיטה.

מאותו רגע שהטלפון התנתק כל הנסיעה היינו בשקט.
אפשר היה לשים לב לזה שבכיתי, אני בטוחה ששמת לב...

אני יודעת ששמת לב אליי, למרות שהעמדת פנים שלא,

אני לא יודעת איך זה קרה. פתאום, משום מקום, נחתה עלי שמחה
בלתי מוסברת והסתובבתי ברחוב הריק עם חיוך מטופש שלא הסכים
להימחק. שרתי, הלכתי זקופה ומאושרת, הייתי במין אופוריה מוזרה
כזאת ולא היה אכפת לי מכלום.

מה תאמר אם אני אגיד שהתגעגעתי?
מה תעשה אם אני אתקרב פתאום ואחבק אותך?
מחשבות שתמיד עוברות לי בראש...

בעודי מרפרפת במחברות הישנות ומעלה חיוך קטן על פניי

רק אתה יצאת אחריי משום מקום, "חכי" אמרת וחיבקת אותי, אחזת
אותי חזק בזרועותייך, ואני התמוטטתי מבפנים, ופרצתי בבכי כמו
ילדה קטנה.

איך אהבתי את הזמנים שלנו יחד, היו לנו שיחות של שעות על גבי
שעות. היינו סתם יושבים בפארק, מחזיקים ידיים.

אני לא רוצה לאבד אותך,
כבר איבדתי מספיק.
כל החרטות מגיעות עכשיו,
אחרי שברון הלב והבדידות.

מאז שעזבת הכל השתנה. הפכתי לסגורה ומופנמת יותר, לא היה לי
חשק לכלום אף פעם, חיסלתי קופסת מרלבורו ביום ומצאתי כל דיכאון
כסיבה חדשה לבכי ורחמים עצמיים...

כל פעם שאמא לפעמים פולטת את השם שלך אני נזכרת בימים היפים
שהיו ופורצת בבכי.

ושלא אצטרך להתענות במחשבה שאתה לא שלי ולא תהיה.

ואז, שוב ההרגשות האלה חוזרות אליי
ושדה הראייה שלי הופך למטושטש בעקבות הדמעות שמציפות את עיניי
וזולגות על לחיי.

רציתי לצעוק כל כך חזק עד שהשמיים היו מתנפצים.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אני כל כך רוצה לחבק אותך ולהיות מסוגלת לקרוא לך, אהוב שלי.

תתגעגע אליי יותר ממה שתוכל להכיל,
בלילות אכולי הבדידות דמיין אותי לצדך.

וכמו עירונית מסריחה ממוצעת אני, עם כוס הקפה ביד אחת,
הסיגרייה ביד אחרת, מצקצקת בלשוני כמו סבתא פולנייה על חיי
האומללים במקום להזיז את התחת ולעשות משהו.

תגיד לי שבכל פעם שאתה אתה במיטה, נושק לה נשיקת לילה טוב,
תגיד לי שאתה רואה אותי שם, בין הסדינים.
תילחם עליי, אל תיתן לזמן להערים עלינו כמו תמיד. בוא נתגבר
עליו, ביחד, שנינו.

לא מסוגלת להיפתח יותר,
הפכתי לאדם מגעיל,
ביקורתי,
שלא נותן לאנשים להתקרב אליו.

להתעורר באמצע הלילה למבט חטוף. לראות אותך ישן לידי, לחייך
ולחזור לישון בתחושה שממלאת אותי מבפנים.

מחשבות שלא מרפות, מגיעות לתקוף
בדיוק כשנתת מנוחה למגננות.

או שאתה הולך ברחוב, כולך מטושטש מדמעות ומתחשק לך פשוט לצרוח?

ועדיין, בחלומות שלי,אתה כאן לידי תמיד ולא רוצה לעזוב.
בחלומות שלי נועדת לי ולא לאף אחת אחרת.

"יאוו! משוגע! המים קפואים!" עוד פעם הוא משפריץ עלי כמו איזה
אידיוט בגנון. נו,התרגשות של הביקור הראשון בים אחרי סיום
החורף.
חול חמים להתפלש בו, בקבוק מי עדן ומגבת של סנופי - לא צריך
יותר.

עמדתי שם, ראיתי אותך,
הלכת לבדך ברחוב החשוך,


לרשימת יצירות הצילום החדשות
שקיעה וזריחה
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

שקיעה וזריחה
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

נוף
אל היצירה

צבע
אל היצירה

שקיעה וזריחה
אל היצירה




כישלון!

פרובוקטור.


תרומה לבמה





יוצר מס' 46883. בבמה מאז 6/1/05 16:42

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לטל גונן
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה