|
"אין מפלצת אשר לא ביקשתי ללטפה. מעט הבל פה
חמים,מעט פלומה על צפורני-הטרף, ומיד אתה מוכן לאהוב
אותה וללבבה. האהבה היא הסכנה האורבת לו, לבודד,
אהבה לכל, ובלבד שחי הוא". פרידריך ניטשה, כה אמר
זרתוסטרא.
עוד מעט יעבור אוטובוס, האשה תזנק לכביש בכדי לסמן לו לעצור,
אנשים בתחנה יחזירו אותה למדרכה בזריזות ויסבירו שהוא עבר
בנתיב שממול ויציעו לה את מבטם, אני אזדעזע ממה שהרגע הזה יגלה
לי על עצמי
|
מדליק את המנורה העומדת ליד הכיסא. שולף פתק ישן ומקומט מכיס
חולצתו. על הפתק רשום מספר. אצבעותיו החלו מטיילות על הספרות
הלוך ושוב, כפי שטיילו פעם, ללא רשות, על גופה.
|
מתרוממת מהמיטה, אורזת דברים ומתחילה לצעוד בדרך שבה כנראה
אמות. כל צעד אולי האחרון, מתקשה לסיים כל נשימה. אני לא ממש
רוצה למות, אבל אין ברירה.
|
מה עבר בראשך באותם רגעים של אמצע, שבהם העולם נתלש ממעטפת
גופך ופתאום שניכם, אתה והעולם, מתקיימים איכשהו זה לצד זה
בנפרד ולכל אחד מכם החלל והזמן שלו?
|
קיומי המכוער
איזכור בלתי פוסק של תחלואים
|
העליתי גופי קורבן
שבתי לעפר ובראתי דמותי מחדש
|
וזה רק שיר
שמחכה שימלאו בו תוכן
|
מי יישק לגוף כואב
ויאסוף מרסיסים
שכן, מטילה עצמי על צללים
|
יד בוראת נטענת אותות חשמליים
שמנסים להחיות
אך כתיבה אינה מתרוממת
נשארת שכובה על דף.
|
לא נותר בי עוד מקום לאהבה
גלי העצב הציפוני
|
רחם אכזר
כבריון פגיעותך היתה לך ככלי
והנה כעת ידך האחת קשורה אל מאחורי גבך
|
פעם היו לי את כל המילים הנכונות
משימוש יתר עזבוני
נשארתי לבד, עם פה פעור
משתדלת לשתוק
|
משככי כאבים
סמים
זיונים
אלוהים
|
סודקת
מרסקת
את יסודות הקיר
ובכל פעם גם
יסוד אחר שבי
|
בסוף הזמן הנמתח אחזור אל עצמי
כעוסה
יישארו סרטי שלמים לבלי מגע.
|
(דפיקות בדלת. מבט פונה אל נקודה דמיונית בחלל. אישה מתרוממת,
מסתדרת כאילו לפני מראה וניגשת לפתוח דלת דמיונית. מסתכלת
ימינה ושמאלה ובאכזבה סוגרת את הדלת וחוזרת לשבת)
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
