|
הבהרה
כל קשר בין הדמויות ו/או העלילה או התרחישים
המתוארים
בכתבים לבין המציאות או הכותב וחייו האישיים
היא מקרית לחלוטין
אם כי
אפשרית.
" לאט לאט גזרתי את המגפיים ממני בכדי להישאר יחף מולה,אך היא
החליפה קבקביה לנעלי "דיאדורה ספורט" חדשות וספורטיביות, והקצב
גבר... "
|
"יש שתי קיצוניות מסוכנות בשוויין, להוציא את ההגיון מהראש
ולהכניס שום דבר במקום"- פסקל
|
העבודה במנהטן הייתה כמו כל עבודה אחרת שאתם יכולים לתאר
לעצמכם בכל מקום אחר בעולם.
|
כלי דם מתאמצים לשלח אביזרי נשימה
האוויר מצטמצם לכדי בועה
|
ארבעים ומשהו שעות תמימות
עוד כמה שפחות נושמות
|
הפצעים יותר מדממים כאשר אנחנו נפרדים
בלי השירה והאור, החושך כהה יותר
וקשה להבחין באור הפנסים
|
תמרורים לא מוכרים, שפה שנשמעת אחרת
טיסה חזרה מטושטשת, ארוחה לא אכילה שנגמרת
כותרות הסיום כבר בדרך
|
אתה צריך להיות בכל כך
שומקום
כדי לצרוח צרחה כל כך חזקה
בארבע לפנות בוקר
|
I am a seeker in the desert of hope,
My private desert.
I am a seeker with no map or treasure
To seek for,
Just seeking and hoping to
Seek more.
|
עוטף בזנבו הקשה את
עורה הרך והמלטף
הציפור והדרקון מנסים ללכת יחד
היא מצייצת אל קולו העבה
|
אדם ללא עצמו,
במבוך
של תוכו הוא נתקל,
אל חוצו
שלו הוא תר,והדרך איננה נראית.
|
הים סטר לעצמו במכות קצובות ובלתי אחידות,
התחמקתי מדי מכה,
ניסיתי לאתר את אותה הדרך שהובילה
אותי מספר פעמים-
אך הדרך כעת חשוכה.
|
כשהזכרון הכי
עוטף שלי
מאיים להנמיך מעליי
את
התקרה
|
פושט את עורי
מושיט את ידי
לוקח את שלה
ומחטט בתוך ליבי
|
הייתי פושט את עורי
מושיט את ידי ,לוקח את שלה
ןמחטט בתוך ליבי
|
אצל "רוזלינדה" על גדות הים
תחת הצוק
|
ארור הוא הרחוב שליקט אותי
לסמטותיו
אחר שכבר מצאתי לי גג
והרמזורים כבר היו לי רק נוף
ולא משען
|
בהשראת
Style It Takes
Lou Reed-John Cale
|
חזרתי מהשוק בדרך לאיבוד
והמאפרה בסלון
כבר מלאה
|
קירחות הרגש שלך כשדה חרוש
דרך שורשים שנותרו בודדים
זועקים למים
ותדעי שלא יחזור עוד לעולם
|
אולי תוכל להביט בעינייה
החמלות
אולי הוא יוכל להשטף אל תוכם
ולשוט איתה
לקחת אותה
לעוף איתה
יחד
|
אל תברח ירח, אתה ליד הכוכבים
אני מתחיל לאבד אותך
אותך, ועוד כמה מטבעות שנפלו לי מן הכיסים
|
שיר על גבעה כמעט כחולה
ליד אשה שכמעט היתה
באחר הצהריים שעוד לא נברא
|
רצתה רק לחיות איתו
והוא לא עזב בכלל
גיליתי רק אחר כך.
|
אז נגמלתי
רק נגמלתי
והראש לא נשאר במקום
אז ברחתי
כל הזמן ברחתי
|
לא נשאר לי שום אחד
שיגע במילותי
ויבחין בחפותם
|
באיזור דיזינגוף הישן
תחת ענפים נוטים
רחובות אפורים של אנשים ישנים
ליד "הבימה" והרחובות הצדדיים
כדי להיפרד ממנה
|
תשוקת החולה בבית מחסה
מסביר את עצמו אל פני הרופא
|
הביטי אל הגשם/
מבעד חלונך,/
ראי את הרחוב./
העננים שוטפים לנו
את אתמול/
והשלכת כמו ליבי-
דמעות נושרות./
|
עייפה ומתקשרת
מזיזה את הסדינים
חוף הים נסוג אל הכביש
כמעט לא נותרו על המזח אבנים
מבעד להשתקפות הטיילת
דרך חלון הראווה הגדול של המרפסת
|
כמה שפניה רכות
וידיה,ידי משי עדינות
ושערה ארוך כנהר גולש
על כתפיה,
שמרגישים כפוצים מפאת עוצמת רגשותיה
|
על פי שירו של פיטר האמיל
תרגום,עיבוד אינטרפטציה ורוח-טל אי.טי.איזנר
|
אחרי שנה
עם התקרבות הירח אל הכוכב
ניערה חוה את ראשה
וקוציה מופיעים לראווה
|
והיא רחוקה לי עכשיו
כל כך רחוקה
|
כמו תמונות קצרות
בחמש דקות
|
עוד שינה שאבדה
התפזרה לעצמה,
נגררה לחופי בלהות
והלילה נגמר
רק הבוקר גבר
והכתיב את רשמי התלאות
|
על פי טום וויטס ובט מידלר
ובהשראתם הקסומה
|
אני עף למקום לא ידוע
אני עף ומותיר אחרי
את הבור הקבוע
|
קודם ההתנגשות
ואז העשן
אחר כך מגיעה השתייה הגדולה
וחוסר ההתמצאות
הימים האבודים נושקים
בימים הבאים
|
...והיא רואה רק אהבה . . .
|
זכיתי בחלקה מהאוקיינוס האטלנטי/
|
והמשפחה הקרובה כבר נראית מתרחקת/
הטיול לסיני שוב נדחה/
ואילת נראית כל הזמן/
קצת יותר ויותר רחוקה/
הילדים כבר לא רוצים/
להשאר אצל אמא שלי/
|
נרתמו פעימות וצל
למסע אל מעבר לגבול
בין אני לשזכור מדמותה
ואותה התחושה שאבדה
|
הבקבוקים של הלילות הלחים,
שאספו מהרטיבות שנשארה רק
בזכרון
וקצת על צוואר הבקבוקים.
אותם הפנים שראו את זה,
אינם.
|
שיכור ומסוכסך והוא בכלל
ילד
מתי יחזור אל חייו?
|
רק אמור לי כיצד אמצא את
מפתח ליבך
ואולי עם איזמל אחצוב על מנת להיכנס
או עם בצל ארטיב את עינייך כדי שתדבר
|
סירתנו פגעה באבני הים
בשייט שיצאנו שנינו
בים אהבתנו.
|
נותרתי שוב ללא דלת להכנס
ומקום להניח צוואר
|
סירות ששטות ברוח,
משתטות בנסיונן להבריח
את האויר שנעמד כאן דומם
ומסרב בעיקשות לעבור.
|
כנראה שחסרה לי עדיין/
הכנף שהנחת על גבי/
כשפגשתי אותך על יד המרפאה/
שאינה בשכונתנו עוד/
|
נחלם בחלומותיה
במיטה משותפת
ואחר כך נכתב בידיו,
על שולחן קריר
בלעדיה.
פרל-איזנר
מזמן
|
שם לא החוף שלך
זו לא הכתובת המתאימה
שם לא תמצא משכב
לגבך
ולא תנוח כשביקשת
שם לא מערת משכנך
לא קבע לסוף מסעותייך
|
אני לא מבין/
כל כך את העיניים של/
דורית/
|
השמיים מלאים כאן מים
כפות רגלייך ערומות
מפעפעות אל הגלים שבחוף
זה לא התחיל עדיין ובטח לא
|
לבי בידי
והיד השנייה
לא יודעת לאחוז, אלא תרעלה
|
כמעט ולא אמרה כאן מילה
ומבטה, חיוך סתור
נדודיה אל השמש בגפה נעשו
ומילותיי הפכו
לחש אסור
|
נסתי ברחובות האומנות
בין אלפי הציפורים המקננות
|
צהריים,לפנות ערב,
לקראת יום ששי.
|
אל השדות שצמחנו בחופם
והכבישים שדרכנו על חומם
|
הגעתי למסקנה /
כי מלותיי ראויות לדממה/
|
בין פיתולי חולשת
מנגנוני ההגנה שלה
|
נראה שאין כבר דרך החוצה
מתוך המערה הזו
|
זה מגיע כל שבוע
להשתלט
כבר לא יכול
זה הפך עניין קבוע
אתם הפסקתם כבר
לשאול
|
נדרתי נדר לא לשוב לעירי שלי
רק כדי לישון בקרבה,
|
רק שאריות של ימים
לוח שנה שלא עובר לי
ומחיקות של כתמים
לבבות גזורים
|
הכל עובר מכאן
לא נותרים אפילו
סימנים להראות
להוכיח
|
הם מכהים
את העננים שבקשו
להיות לבנים
אבל חזרו להיות מה שהם
ואף הפכו לגדרות מלאי חיים,
עטופי זוחלים.
|
קילוף עורי
פיסה אחר פיסה
כמו גבינה מגורדת
בסכין גילוח דק
פיסות נערמות בפיסות מושלכות
ואין פה פיסה של מנוחה.
|
אם אוכל רק לקרוא בשמך בין כל אותם
קולות שסובבים אותי ומטילים
זעקתם אל מול האלם
הגדול שלי,
שהופך מפותח כמו גרורות בגוף חולה.
|
איסוף שברים,ככה זה עובד,
חלקיקים קטנים,קרעים ורצועות שונות
שאוספים במהלך הזמנים.
|
באמצע השינה על החוף
פ ת א ו ם
|
שיר על העיניים שלא עוזבות
והתייר (הגרמני)שלקח ממך את הרגשות
|
הלילה הזה עושה דברים מצחיקים בתוכי
כל הרגשת הנוכרות בי שלעולם לא תראי
אני מסתובב לאט להביט בך,את מציתה עוד טיפת ניקוטין,
הלוואי והיה לי האומץ לבקש אחת,אבל אנחנו בכלל לא מכירים.
|
פורע את לבי לעוד הזדמנות
הרי תנפצי אותו
גם אם תינתן לך חצי אפשרות
|
נתקלתי בדלת הכניסה
מבולבל ובעצמי, ביקשתי
מקום לארבעה
|
שישה חודשים ארוכים
ולילות בלי תאריכים
|
כמעט שנתיים שהיא לא נושמת
נעים
ולא מודעת לגוון עורה
|
עלה עלה נפרמו משורשיהם
גזרי ליבי
הותירוהו קטוע בסיס
|
תני לי לעזור לעצמי
לשוט איתך יחד
בנחל עירנו, שחוצה
את חלקו המעונן של תוכנו
עם חלקו הבהיר.
|
This Sorrow song
Is just a stupid waste of
Ink
|
באותו לילה, גזרתי אותה מעצמי (בנוסף לחלקים נוספים שנקרעו
ממני), והיא גזרה אותי מנשמתה, ואולי לא הייתה בה אף פעם.
מעולם עוד דרכינו הנפרדות לא צעדו באותם שבילים.
התעוררתי בבוקר שאחרי ומעולם לא חשבתי עוד על כל זה,
מאותו לילה, אני לא יכול לשתות יותר.
|
ניסינו כבר להקיף את צינורות ההובלה,השטופים כולם באותה תרעלה,
ואלו לא הצליחו להתחבר אל הצינורות המקיפים, רק קשר רופף שלא
מחזיק נקשר וניתק רגע אחרי.
|
התפרקתי
למיליון
חלקים...
התמכרתי לכל דבר
|
|
|
אל תהיה נקבת
הקרנף.
את נזלתך בהנאה
שאף. |
|
