|
 
תוים ממלאים את ליבו של זה
אשר פניו מכוסות זיפי זקן.
עיניו לא ידעו את האושר עליו הוא הוזה,
אותו אחד ששק מחשבותיו החל להתרוקן.
מזה כמה שנים שהוא יושב בצל העץ
ופרפרי הזיות מקיפים אותו.
קוטף תפוח עליו ננעץ חץ,
טועם את בוסר תבוסתו.
אילו הקירות היו יכולים לדבר, אולי הם היו צועקים בכל פעם,
שכוס הייתה מתרסקת. ובדמיונך, במקום טיפות המים הקיר מדמם
ובוכה על הכאב, שנגרם לו. והמילים החסרות הופכות פתאום לבעלות
משמעות נכפלת. אך ארבעת קירות החדר דוממים, הם לא פוצים את
פיהם הסתום בטיח וסיד. פשו
|
ישנו סדק שחוצה את החלון לשניים, לא יוותר עוד הרבה זמן עד אשר
החלון יתפוצץ למחצית. ומה יהא על הטיפה, הוא חושב. באיזה צד של
המתרס זו תנחת?
תזוזה זהירה - והחלון כמעט יוצא ממקומו. הרעש מבחוץ מרעיד את
הזכוכית, מגדיל את הסדק שנוצר.
|
סדין אדום פרוס על המיטה. דממה. הם מביטים אחד בשניה. אף אחד
לא מוציא מילה מהפה. ליטוף. חיבוק. נשיקה. שתיקה. לחייה
מסמיקות, מזכירות את הצבע של הסדין האדום.
|
ציירתי לו פרח בצבע כחול, קצת דומה לפרח שאמא קטפה לי. רציתי
להראות את הציור לאמא, אבל ידעתי שהיא בוכה, אני תמיד שומעת
אותה בוכה בלילות. היא אומרת שבקרוב נצא מפה, אבל אני יודעת
שהיא משקרת. אנחנו נישאר בתוך הגדר הזאת.
|
ואותה דמעה, שיורדת במורד הלחי,
היא הדמעה שתרגיע את הרגש אשר קורע את הלב.
|
כששניהם שוב מתנשקים, מחליפים עוד נוזלים
הוא מחזיק בשדיה שם בגן הציבורי.
|
ילדה בוכה קצת לפעמים
חושבת על חיים אחרים
כשהכל נראה אותו דבר.
|
כמו פרפר צבעוני שעף
לשתות את מיץ הפרח,
רוצה לקחת לך כנף ולעוף איתך לנצח.
|
היא אמרה שקר בחוץ
והחזיקה מעיל פרווה.
פתחה את הדלת, הדליקה אור
והלכה לישון, קופאת מקור.
|
היא חייכה את חיוכה הקסום,
נפנפה בכנפיה מולי
ושילחה בי כח עצום.
|
רץ הוא בין הסמטאות הצרות
ועם פנס חלוש איר את דרכו המרושעת
אל עבר עולם חסר מצפון.
|
כל כך הרבה לילות אני בוכה על הכרית
אם רק תאמרי שתאהבי אותי
נכרות בינינו את הברית
|
רגליים מפוסלות עומדות גלמודות,
מבוכה ניצבת בין שתי הגומות.
|
ממולה התהלך לו אביון לבוש פסים
ופניו נפולות, גורר את גפיו המרופטים
וזאת מסתכלת לעברו במבט של אימה
|
אפר מתפורר בין הידיים
נשפך על הנעל שכבר לא כל כך לבנה.
|
כל הסודות ננעלו,
לתוכה חדרו עמוק.
עיניו נעטפו בבד שחור,
כדי שלא יוכל לראות.
|
אני נאבד בתוך עצבותך,
שוקע כבביצה עמוקה,
רק הראש נותר פיקח מעל הבוץ
והדמעה על הגרון היא כמו חגורה הדוקה.
|
יש לי את הכוח והכישרון לגרום לכם לצעוק ולצרוח, אתם תשתגעו,
תנסו לתלוש את השיערות שלכם מתוך הקרקפת, תחתכו את עצמכם,
תדממו. אבל לא אוכל לצבוע אתכם כי צבועים התגליתם.
|
אני כמו איזה עכבר במלכודת שעושים עליו ניסוי ומנסים לראות מתי
הוא ימצא את הגבינה שלו. בשבילו זהו משחק פשוט - העכבר מרחרח
עם אפו האפור והקטנטן וחיש מהר מוצא את הגבינה, אך אני צריכה
לרוץ וללכת לאיבוד כדי למצוא את פיסת הגבינה - החופש שלי.
|
ואם כבר מדברים על אלוהים, עוד זיוף שהמציאו על מנת לנטוע
במאמינים תקווה שיש שם מישהו שיקשיב להם. הם מקדישים שעות
לתפילות. נותנים מנחות, לומדים תורה שעות על גבי שעות.
|
הגורל רצה לשים אותי בכתונת משוגעים ולזרוק אותי לתוך בור עמוק
עמוק, שם אף אחד לא ימצא אותי. אף אחד לא יזכור אותי עוד.
והכתונת מכוסה פסים צבעוניים ואני רואה אצבעות רבות מושטות
לעברי וצחוק הגורל הנישא עד שמיים.
|
הוא בטוח ישחית את הפרחים היפים ששתלת בגינה, אמא. הוא ירוץ
ויקרע את הדשא מתוך האדמה, ישאיר קרחת חול באמצע החצר. על הגדר
הוא יקפוץ וילכלך את הלבן הטהור, שמסמל את כל מה שבנית ועמלת
עבורי. המפלצת תפחיד אנשים שהולכים ברחוב, כי הם לא מבינים.
|
אולי יש איזה ענן שתוכל לתרום לי. כי יש הרבה עננים בשמיים
הכחולים, אבל במחשבה שנייה השמיים פתאום הופכים לקודרים. אני
חושב שבקרוב ירד גשם שישטוף את הרחובות מכל הזבל שהן ערמו.
|
שקט עכשיו, כל אחד עסוק בענייניו. צריך תקן את המעוות. משהו
השתבש פה בחוץ, כולם פוחדים לנסות לשנות, להחזיר את המצב
לקדמותו. הם מפחדים שפתאום הכול יהיה הגיוני ואז אפשר יהיה
לחזור לרחובות, לצהול כמו פעם.
|
"קצין הוא מפקד מדרגת סג"מ ועד רא"ל הפועל לאור מחויבות,
אחריות, שליחות, וגאווה מקצועית, מהווה דמות לחיקוי בצה"ל
ומופת בחברה הישראלית..." האומנם?!
כאשר נפתח את העיתון, כמעט בכל יום נוכל לקרוא כתבות על קציני
צה"ל, רובן לא מחמיאות.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
לא רק סלוגנים
יוצאים
מהמחזור.
בוליביה עושה
עיניים למחתרת
הפיסיקה. |
|
