|
"ציביון של צביעות, מסכה והתגלות, אמור לי, עד היכן
תוליכני שלל?!"
קראנו לזה אינטימיות,
חשבנו על עתיד משותף,
התקדמנו שלב.
|
כל הנהרות מובילים לאגם
והאגם תמיד מלא.
|
בשלהי התקופה ההיא
כשקרן נפרצה דרך הכפור...
|
הרחוב כולו נדם
אפילו החתולים לא הניעו ריסם,
רק הדים עלו מקצה הרחוב.
|
לפעמים אני מדמיין.
אני מדמיין כדור,
אני מדמיין שמחה,
אני מדמיין משפחה שלמה.
|
בזכרוני זה נחרט,
דבר לא יוכל לשנות זאת.
|
שלהבת קרה כיסתה פני,
מחשבותי מתערטלות בעלטה,
דמעה נזלה מעיניך.
|
פה פעור ללא מילים,
הרגשת חנק ואיתה השתיקה.
|
מתוככי המיסתורין והידע הנכסף,
שאיבה לצריף החיים.
|
שקעתי במחשבות.
מציאות אינה מסבירה פנים.
האין קיים קוץ בכל ורד?!
|
ניצוץ של אור,
טיפת בהירות שנקטפה...
|
עפעוף מבטו שנשא באופק,
לובן צילו בהשגיחו עלי.
|
שניה שטפפה לפני החלל,
ברגע חתימה על מסמכי גירושין,
|
אני יודע שאצליח,
קשה להתחרות ברזומה כזה,
הגשתי מועמדות.
|
ליצירת הקסם שעטפני
במשך חיי.
|
אושר רגעי,
מבט עמום לעתיד.
|
כאב פילח את איברי
סדק את עצמותי
וחלחל לחיי
|
לוליטה, לאן פניך?!
קרבי גופך הפעור אלי,
נשקני בשפתים רושפות מישרים.
|
חיים ללא תכלית,
חפירה לא פוסקת
נפילה מתמשכת
אמונה שהתרסקה.
|
הקצתי משנתי מתוך געגועי כלפיך,
דהרתי בכנפי המרום בראותי קוצותיך.
קבלני ברתי, שלמה חמדותי טבולים במישרים.
|
מרגיש איך הכל זורם.
והעבר, ממשיך להתנגן
כמו תקליט שרוט,
שסופו רק בהתחלה.
|
אם כשקשה נעזרים במשפחה,
וכשגדלים הם כבר אינם.
אם החיים מובילים לתהום -
שרק גדל עם הזמן.
|
שקט עכשיו.
צווחות של כאב נוסף
על הישן, בדממה
|
נאמר שאסור לקטוף את פרחי הגן,
אז למה נכנסת לגני?!
|
הבנתי שזה בלתי אפשרי
שהבדידות בולעת אותי,
שהקירוב חונק אותי...
|
עומדת אני ערומה ותמה כאן בשבילך,
בליטוף שריקות הציפורים
תחת כיפת השמים.
|
והכי קשים הם
הקווים הישרים והשרוטים,
שנקטעים בבת אחת.
|
חשקתי בך, אהבתי אותך,
לגמתי ממטבל קרני עינייך
ומתנועות כפות ידיך.
|
הלקוח קובע, הלקוח מחליט
אך מה עם העובד, לו אין חיים?
|
טירוף חושים מתוך צוהר סורגים
מפאת החרפה על הילדים הקטנים.
|
הוא זחל אליה,
כילד קטן ועדין.
היא נענתה לו,
בליטופה המרנין.
|
|
|
זיון =
פיקציה!
פרובוקטורית. |
|
