|
נולדה ב-1988 ומאז היא לא מפסיקה לגלות כמה שהחיים
יפים, ומורכבים.
מקווה לגעת בנקודות האנושיות ביותר שלנו.
ראיתי אותה היום עוברת, והיה לה את המבט הזה בעיניים, העצוב,
שאני לא יכול לראות וחייב להזיז את המבט.
המבט הזה, התמים שלה, החודר הכי עמוק שאפשר וזועק לי בפנים
שהייתי לא בסדר;
מבט מפחיד יותר מכל מבט הכי רשעי ונבזי שאני יכול לדמיין.
|
הכל נספר בממדים ביזאריים, אני בכלל לא מבינה את המשמעות שלהם,
ומי מבין? נכון ששאלו את זה אלפי פעמים קודם, אבל מי באמת מבין
ויודע? אולי מי שמחליט שהוא הכי חכם, ואולי אנחנו דווקא הכי
חכמים כשאנחנו יודעים הכי מעט.
|
הוא יושב בדממה, מחכה לאימא, או לרוטשילד. כבד לו, הכל כל-כך
כבד, אפילו חיוכים מרירים כבר לא נמתחים על שפתיו הרועדות, אחת
לכמה זמן, מלווים בגיחוך עצוב.
|
כמו הייתי פרח נדיר.
אך אנא ממך
אל תגרום לי
|
אשמור לי,
לילות של תשוקה אשר לא ידעה גבול.
אותה בערה אשר מעולם לא כילתה את גופינו.
חלקי זיכרון.
|
על ידיי וגופי
שייזל לכל מקום
ויקל לו רק מעט את טירופי
|
ובצער הזה כולנו נפגשים
בשתיקה הזו
כשאין מה לומר
|
מלכת הקפה שלי
מלכה בלתי מעורערת
מן האשפתות היא נוסקת אל על
|
קורץ וקורא,
שאבוא, ואביט
ואצחק
|
אני סופרת רגעים אחרונים
שלנו ביחד
מתפללת שהספירה תימשך
עוד מספר אחד
|
תמיד כשדברים נגמרים יש לי נטייה לזכור רק את הטוב שבהם
אבל הפעם אני רוצה שזה יחזור אפילו עם הרע
|
ושברי אשליה
כביכול
משטים בי לרגע
|
אוסף הגברים של חיי.
אוסף מיוחד וכביכול מאוד מגוון.
|
לפעמים, כשאני יורדת במדרגות
אני רואה את עצמי מוטלת בסופן
|
והדמעות הן טיפות הגעגוע המעטות שחומקות מתוך הניסיון לאחוז
בבטן הכל...
|
הגעגוע אליך הוא מעבר למילים ואין לגעת בו,
לטלטל אותו או לחלוק אותו.
|
חזור הביתה, היום התארך אל מעבר לקצה גבול היכולת.
|
היום, כששתיתי את הקפה השני שלי, הבחנתי בזוג עיניים מביטות בי
מתחתית הספל;
|
הכל מלוכלך, רק האלכוהול נקי.
|
שברי עוגיות בכל מקום, מפוררות עד לאבק, זהו הסוף, סוף העולם.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
אם אני אבוא חצי
ערומה ועם נחש
לערבמה, אז גם
אני אוכל להיות
כוסית של הבמה?
אחת מנסה להשתלט |
|
