|
כשהכל נגמר, והאור נכבה
רק השתיקה נשארת.
GOODBYE, my friend. GOODBYE...
|
אבא של משה אמר לו יום אחד שיש בנו משהו; "אתם... יש בכם משהו.
אני אומר לך, ילד... אתם עוד תכבשו ת'עולם". ומשה היה מופתע כי
עד שאבא שלו מחליט להתייחס אליו, הוא אומר לו משהו שגם אם משה
ממש יתאמץ הוא לא יצליח להבין.
|
היא הייתה ביישנית מהחיים, ככה אמרו פעם. שהיא הייתה ביישנית
מהחיים.
|
שבוע אחרי שהייתי שם זה כבר נראה לי מוזר מדי. כולם היו נחמדים
מדי, וכולם רצו תמיד בטובתי וידעתי שזה יותר מדי טוב בשביל
להיות אמיתי. כרגיל... צדקתי!
האנשים שם אמנם נראו טוב, והתלבשו יפה, ו"התייחסו" יפה
לכולם... אבל בתוך תוכם האנשים האלו היו צבועים ושקרנים
|
19.7.2002 השעה רבע לארבע בבוקר. מה אני דפוקה??? מי רושם
סיפורים בשעות כאלו???
אני, לא! אבל הייתי חייבת. פשוט חייבת.
|
זה סיפור על ילדה די... מלאכית.
לומר שהיא מלאך היא אפשר, כי אומרים שמלאכים לא בוכים.
אבל... היא די מלאכית.
|
היא הייתה בת 67 וחצי כשמתה. ואני... אני כבר בצבא.
|
המצב הזה שעמדתי בו... לא יודעת! הוא ציפה שאני אגיד משהו,
ופשוט לא היה לי מה. אפילו להגיד לו שכל דבר שקורה... קורה כי
יש לו סיבה לא יכולתי, למרות שהוא מאמין בזה. לא היה לי אומץ.
אז פשוט חיבקתי אותו.
|
אחח... כן. היום יומולדת.
16 שנים עברו מאז שנולדת. 16 שנים...
וואי זה המון!
|
חשבתי שזה יסתיים ולמעשה, ידעתי שזה יסתיים ממש מהר. הלכתי הכי
מהר שיכולתי. באמת שהלכתי מהר, אבל משום מה לא הגעתי. וכל פעם
שהגברתי את קצב ההליכה, הדרך הפכה לארוכה יותר. דווקא היה די
נחמד בדרך, בחלק מהזמן. פגשתי הרבה אנשים, דברים. אפילו מצאתי
כמה חברים. דברי
|
והנה את, פה.
עומדת מולי. כבר בת 16.
מספיק גדולה כדי להבין, אבל קטנה מכדי לדעת.
|
ואז דיברנו ודיברנו כל כך הרבה עד שלא שמנו לב שהשעה הייתה כבר
תשע בערב. וישבנו במסעדה משש בערך. בתשע וחצי נפרדנו. הוא נתן
לי את מספר הטלפון שלו. וגם אני נתתי לו את שלי.
כשחזרתי הביתה... בעלי חיכה.
|
אסור שתהיו ביחד, את לא מבינה?
איכס, יו, אין לך מושג.
תגידי לה!
היא תקסים אותך.
את לא יודעת מה היא עשתה לי כשהיא ישנה אצלי.
|
כבר שנים היא יושבת שם. יושבת בחדר הצבוע ורוד-הצבע האהוב
עליה, עטופה במסכה של אושר. מסיכה של שמחה. מסיכה מזויפת.
ככה... כבר שנים.
|
זה איכשהו צץ. אני תמיד ידעתי שבכל ריב יש שני צדדים. אבל תמיד
היה את הקטע הזה של להאשים.
|
הכל זה 'אולי', אבל מה בעצם בטוח?!
|
שוק. הלם נחת על אביו. בהתחלה הוא נדהם לגלות, אך אביו הוא זה
שחינך אותו לקבל את השונה ולהסתכל עליו כשווה לכל דבר. הוא
קיבל את בנו באהבה. אמנם היה קצת מופתע כשגילה זאת, אך קיבל
אותו כפי שהוא.
|
תתפלל שהזקנה תרד כבר ואיתה הסרחון. אוף, רק שתלך כבר...
ואז בדיוק כשהיא תקום, ואתה תחייך לעצמך את החיוך הכי מאושר
בעולם, פתאום אז הנהג יסתובב והיא תיפול.
|
חחח... הכי מצחיק שהיא הלכה, כאילו שכלום לא קרה.
אבל אני יודעת.
היא תמשיך לחשוב על זה. לעוד הרבה זמן...
|
"אני לא עושה את זה כאיזה קמפיין מופלץ שלא משפיע על אנשים
בכלל!
אני למעשה לא בא לומר לכם מה לעשות, אני יותר בא להבין אתכם...
להבין אותנו...
|
"אוף, חשבתי שכולם ייבכו וזה...". כמה צפוי שהוא יגיד משפט
כזה...
"אתה אוהב סרטים הא...?!" אמא שלי השיבה.
|
כבר כמה שנים טובות עברו מאז... חמש בערך... ועדיין, אני לא
זוכרת שום דבר, אבל אשכרה שום דבר ממה שקרה.
רק את עצמי. שוכבת על הדשא. על הגב. מסתכלת אל השמיים, עם חיוך
על הפנים.
|
"היי כוסית!" אמר רומיאו במן חיוך מתנשא כאשר סיגריה בידו.
"רוצה לצאת היום?"
"למה לא, מותק? בכיף..." וכך החל לו רומן סוער בין רומיאו
ויוליה.
|
and nobody really know
here i am, im with you now
|
My dear sweet baby, where do you go?
My dear sweet baby, it was a long time ago
|
If you could only see
If you could only know
|
you are angel
you are my angel.
you were sent here just too keep us, the unsafe souls.
|
Well... I love you so much girl
You know that is true
|
ואולי, היום
אז תחליטי
שזה לא משנה
|
אני הבטחתי שתמיד אני איתו
ולכן... גם אני הולכת.
|
אני בורח ממך... ילדה קטנה
אני שוכח, מפחד... את מבינה
המציאות... היא גדולה עליי מאוד
אז אני שוכח... לחיות
|
דק דק וחד
לא רגיל... מיוחד
מדמיינת עד כמה זה יכאב
אדום, טעים... מאוהב
|
ואני עכשיו אומר
עומד כאן, ולא מוותר
רק כדי להבהיר ש...
|
כי במקום כזה אי אפשר להישאר
ובמקום כזה אי אפשר להשתחרר
אז במקום כזה, אני כבר לא מסוגלת
לא מסוגלת להישאר
|
במעמקי הים יושב השטן
מחכה בקוצר רוח שיגיע הזמן
ואז יגיע תורו להתחיל לפעול
למשוך את האנשים למטה, אל השאול
|
אין לה בשביל מי לחיות,
אין לה בשביל מה
אין לה עם מי להיות
אין לה תקווה
|
אז מה אני עושה עכשיו
ולאן אני בורחת
לא יודעת.
אבל כנראה שזו הדרך... שלי.
|
מה השתנה סתם כך פתאום?!
מה השתנה שניפץ את החלום?
מה השתנה וגרם לך לבכות?
|
אין מה לעשות, כי זו המציאות!
|
ועכשיו... כשאני בא אלייך
ועכשיו, אני שלך
|
ומתי אמשיך לחיות את הרגש שלי
את הצורך שלי
את הכוח שלי
את עצמי
ומתי אוכל לראות
שזה לא בשבילי
זה לא בשבילי
ומי אני
רק אני.
|
ומתי התכוונו לומר לי שהכל שטויות
הרי אין בכלל שום סיבה לחיות
ומתי תעדכנו אותי בקשר לחיים
לא, אני לא מגזים
|
ועכשיו, כשאני פה, רק רוצה אליך
אין אף אחד שעומד ומחכה
ועכשיו, כשאני פה, רוצה רק לחבק אותך
אותך זה בכלל לא מעניין
|
לא מתמודדת, ככה היא אומרת
ורצה לחדר, בוכה
|
ואז פתאום קופץ איזה מלאך
שמזכיר לי שאני שלך
|
השמיים נפלו
כי היא רצתה לשבת על ענן
כך השמיים נפלו.
|
רק לקחת את זה
הכי לבד שאפשר
אותו דבר
|
ואני אוהב אותך, למרות שלא
נראה כאילו
|
לפעמים נמאס לי
שהדפים לא יכולים
לדבר.
|
תשב ותסתכל אל תוך העיניים החומות הכהות כל כך
תשב... ותסתכל אל תוך העיניים השחורות.
|
אני יודעת מה את חושבת
שזו אותה האהבה - אותה המילה
אני יודעת מה את חושבת
שזה אותו הדבר... הדבר...
|
מלאכים אינם בוכים, מסתירים את הדמעות
מלאכים אינם בוכים, מחפשים סיבה לחיות
|
היש עוד אנשים שמחפשים
עוד אנשים ששואלים למה
היש עוד אנשים שלא מוצאים תשובה
|
סיפורים שתקענו עמוק במגירה.
מה בעצם רצינו לומר?
זיכרונות ישנים חדשים, רלוונטיים תמיד.
תמיד רק נדמה כשנגמר,
|
מנסה למצוא מה לעשות, מנסה לעמוד
מה כבר נשאר? מה עוד?
|
שנה שעברה מאז התחיל הבלאגן הזה
שנה עברה ונגמרה...
|
בוקר טוב עולם חדש
אני נרגש
בוקר טוב עולם חדש
נעים להכיר
בוקר טוב עולם חדש
זה ממש..
|
ואיך שאני כל הזמן אוהב
אבל לא מרגיש ממש
|
אז אל תקווה כי זה לא ישתפר
וזה לא ייעצר אלא רק ישתמר
ייזכר! תמיד תמיד שם בפנים!
|
מתפלא לגלות שהכל מסביב
כבר מזמן לא אותו דבר
|
מדוע ילדה, אינך מאמינה?
כי בסופו של דבר, תצליחי! רק אמונה
|
ועכשיו, סתם מחפשת סיבה
עכשיו, זקוקה לאהבה
איך יתכן בכלל כזה דבר...
איך יתכן שזה נגמר
|
תחלום, תפקח עיניים
תחלום, תסתכל מסביב
תחלום, תחשוף שיניים
תחלום, כי אף אחד לא מקשיב
|
כדי ללכת ולראות
איך הכל מסביב
נשאר אותו דבר.
כדי להספיק לראות
את הכל... לפני שנגמר
|
תשמור על החיים שלך כאילו זה אוצר
כי הנשמה שלך לאף אחד לא תחסר
תפקח את העיניים על החיים שמסביבך
אל תחיה בתוך בועה תשמור על עצמך
|
אני אוהבת אותה על תנאי. ככה היא אומרת. לא מוכנה לקבל את
העובדה שזה לא ככה.
מה? אני צריכה להתחנן אלייך כדי שתביני?! זה באמת לא ככה! אני
נשבעת!
|
ואולי היא גם תוסיף קצת בצד, שהיא לא סובלת אותי כמו שאני.
ושהיא ממש רוצה שאני אשתנה.
|
אני צריכה להתחנן אליכן כדי שתגידו לי מה אתן מרגישות, ואיך,
ולמה, ומתי ואיפה וכל החרא הזה...
ולמה?
כי אתן לא רוצות להגיד!
או שאולי אתן פשוט לא יודעות?!
|
יושב על אותו כיסא, באותה תנוחה.
חושב על אותם דברים. בטח.
|
ככה אמא אמרה. שאני גאון. שאני ילד מיוחד.
אף פעם לא הבנתי מה זה אומר, עד שאלכס הגיע.
וגם לימד, ועוד איך לימד אותי כמה מיוחד. הראה מה שאף אחד לא
הראה.
|
נכתב לזכר נועה לפידות ויוני אפרימוב שטבעו בתוך ים של דמעות.
|
כן! נעלבתי! מה כל כך קשה להבין בזה?!
נכון... אז אני אף פעם לא אומרת כשאני נעלבת או כועסת, אבל
הפעם... הפעם לא יכולתי! כוס אמק, זה ממש פגע בי.
|
אני מנסה. אני מנסה כל הזמן, אבל אי אפשר, זה פשוט לא הולך
ביחד; אני ואת.
|
כשאתה לא רואה מישהו במשך הרבה זמן, אתה מתגעגע
כשאתה מתגעגע אתה מרים טלפון, קופץ לבקר...
רואה את הבן-אדם, מחליפים חוויות, מעלים זיכרונות... כרגיל
|
ערפל של עשן מכסה את הפנים
והמקום כולו אפלולי
חשוך, אפל וקר שם
|
מהאדם החשוב ביותר, היא הפכה לאדם הנחות ביותר. מהאדם המעניין
ביותר היא הפכה לאדם המשעמם ביותר. מהאדם החכם ביותר היא הפכה
לאדם הטיפש ביותר והיום אני כבר לא מעריצה אותה כמו פעם, כי
פעם עבר, נגמר, היה. תם ונשלם.
|
ויש את המבט הזה בעיניים
שאומר שהפעם זה אמיתי.
|
התאבדות. חשבתי על זה פעם. אפילו פעמיים - שלוש. האמת היא שאני
כל הזמן חושבת על זה. אני תמיד מוצאת בזה מן פתרון. החיים
מסריחים-אז מתאבדים. תהרוג את עצמך, זה יקל על כולם.
|
"די!
צא מכאן!
אתה לא נכנס יותר לחדר שלי! זה ברור?"
|
I just can't understand. Nothing.
הכל פתאום נעלם. כאילו כמו בהתמוססות כזאת... שאו שזה הופך
למשקע ונהייה משהו כבד על הלב, או שזה פשוט מתמוסס ונעלם. אבל
זה עדיין שם.
|
כשאת בוכה, הדמעות מרות?
מה הטעם שלהן?
|
מאז שפגעתי בה, ועוד בתקופה טובה שלנו (לשם שינוי), מאז, אני
מפחדת לדבר איתה. לא מסוגלת פשוט. אני לא מצליחה. אני מפחדת
שכל פעם שאני אומר לה את מה שאני חושבת או את מה שאני רוצה או
לא יודעת. אנערף מההה, זה פשוט יפגע בה. אני מפחדת יותר מדי
לפגוע.
|
אבל מדוע, עם כל זה, אנו עדיין אופטימיים? הרי אין סיבה ממשית
לחייך.
הפנים כואבות, הפצע משאיר צלקת.
ואולי זה טוב... הרי בסופו של דבר, לומדים מזה את הלקח. בפעם
הבאה פשוט נשים מסיכה ואולי זה יכאב פחות.
|
לפעמים נדמה שאת משחקת בי כמו איזה כדור שעובר מיד ליד, כך גם
אני. רק שבמקום לעבור מיד ליד, אני עוברת מרגש לרגש; מאהבה,
לכעס, לכאב, לשנאה, שוב לאהבה. ואז להערצה, ואז לחוסר הבנה ואז
לכעס וחוזר חלילה.
|
הייתי רוצה שהם יידעו.
זה עובר גבולות.
אבל זה טוב... אני אוהבת לאהוב. במיוחד את האנשים המיוחדים
האלו...
אבל הם... הם אף פעם לא יידעו עד כמה.
|
ככה זה יומולדת.
ביומולדת הכל קורה.
|
אז מהי חברות בעצם?
ובשביל מה אנחנו צריכים את זה?
ומתי? ואיפה? ואיך?
מה אתם אשכרה חושבים שאני הולכת להרצות לכם על חברות?
טוב, אז זה לא הולך לקרות...
|
אני רוצה לומר לך את זה כבר המון זמן.
באמת. בלי שום מסיכות, ובלי להסתיר כלום. אמת נטו.
גם אל תנסי להתגונן או משהו. תחשבי קודם, לפני שאת מגיבה.
|
ביום שאני אמות הכל יהיה שמח יותר.
|
"זוז, אתה מפריע לי!" אני אומר לו, והוא? לא זז.
למה, אני שואל, "כי בא לי". ככה בא לו. ואני מסביר לו שלא נוח
לי.
|
אני זוכר שהסתכלתי לה עמוק עמוק בעיניים ואמרתי "אני אוהב
אותך".
|
אדום של שנאה, לא של אהבה
אדום של כאב, לא של שמחה
|
ואני, כי אני חייבת להבין עד הסוף למה היא מתכוונת, אומרת:
"למה אני אומרת 'נכון' כ"כ מהר? זה לא... זה לא ילך, את יותר
מדי בשבילי. את לא בשבילי." והיא מסתכלת לי בעיניים ואומרת
"OK" ומחייכת.
|
אז לי כבר לא נותר דבר לומר.
לא מרגישה צורך לדבר. לא מרגישה צורך לשתף.
|
אל הארכיון האישי (21 יצירות מאורכבות)
|
|
משטרההההה
הנמלה לעצל שעקב
אחריה |
|
