|
 
"בתוך מרתף ממוצע, גרה לה נפש פיוטית
המפלסת את דרכה בין מכשולי העולם הגדול
וכשהלילה קר מתגנבת היא בעלטה
גומעת מרחק מה
עד אשר מגיעה לפיסגה
שולחת יד לראות שאלו אכן השמיים
ומתיישבת על אותה אבן שיש עתיקה
מביטה
נושבת
כותבת...."
אני כותב שירים מכאב השתיקה
כי אין ביכולתי לצעוק את הצעקה הגדולה
נצנוץ הכוכבים בשמים מבטא את זעקתם המרה
שמיים בוכים הוא מפלטם הנודע
|
את, נכנסת לחיי כאילו במנוסה
וכך יצאת באותה הדרך
משאירה אותי במצב של ואקום ריגשי
עדיין לא חוזרת
|
יש רגשות שמחזיקים ידיים
אך רק הבדידות מתהלכת יתומה
יש כאב שזוכר להיפרד
אך רק הבדידות נדבקת יחפה
|
מכותר במעגלייך,
אני צופה בך מנקודת השפל החדש
זורק מבט חטוף אל הים
וממהר לתור אחר קו החיבור עם השמיים
|
כי זה האור אשר צובע את האפר שבאגם
יצעד הוא ויצרוב את נצח קיומם
יבאר את הטשטוש שנצפה מהשמיים
ויחייך חיוך לבן, חשוף שיניים
|
בין שאיפה לנשיפה
אני מרגיש את הכובד
בדרך לעוד מלחמה מוכת שיגעון
מצאתי את עצמי מוותר
|
בזקתי זרעים של רצינות
נותרתי גלמוד בתוך יער
עשית שמות אפילו
בנוסטלגיה העתידית
|
איפשהו טעיתי
כי לא רציתי להגיע לכאן
|
הקצתי
צרצר מלחש לי באוזן
לך לים
חפש את הקונכיה האדומה
שהגלים נזהרים שלא לפגוע בה
ורק בוהים במראה קדושתה
|
בימים בהם הכל נצבע בשחור
אני מפליג לאחד הקטבים שבחיי
בכדי להעביר מספר רגעי זמן
המהולים בעצב גדול של בדידות
|
צבע שערך כשמש השוקעת
ועינייך כים בו שוקעת אותה השמש
ואת חיוכך הממלא את הלב
אשמור לי לימים קשים
|
אני כמעט מאושר רק שהלב בודד
אני כמעט אוהב אבל בסוף זה מתפספס
כי זה לא קל
לכבוש לב זר
|
מסתכל על השמיים
רואה את השתקפות דמותך
המפוסלת בענן לבן הרודה בי
להושיט את ידי ולגעת בך
|
אלף שקיעות בהודו
ועוד סדנאות לחקר פנימיותך
בשירים שמשוועים לדרך אחרת
בצלילים שמסמנים את חזרתך
|
שניים, זוג או פרד
חיבוטי נפש עמוקים נולדים
מתוך בהייה ארעית ממושכת
בבואה לקויה בתוספת.
|
אני בא לנשק אותה.
אני מסתכל עליה, רואה את עיניה הכחולות כמו הים או השמיים -
תלוי במה תבחר. אתה מסתכל עליה, רואה את התום בהתגלמותו - אשה
מדהימה ביופיה. אתה מתבונן בה ורוכן בכדי לנשקה.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
מעולם לא שכבתי
עם ג'ינג'ית!!!
ץ סופית על אהבה
בלתי מנומשת. |
|
