|
כאן מיכל אמורה לכתוב בגוף שלישי בצורה מכובדת, ואף
מתוחכמת אם תרצה.
(כן, בטח)
מיכל נהנית מאכילת פירות, התבוננות בעננים , ולמצוא
לעצמה תעסוקות שונות ומגוונות כדי שלא תוכל לנשום.
הדפיוצר שלה מלא ברחמים עצמיים כרגע. והיא לא הייתה
בנאדם כזה קודם.
הדפיוצר הזה הוא מונולוג אחד גדול. שטיפה צא מכלל
שליטה.
אתכם הסליחה.
("בדקה אחת שפויה,
הצלחתי לראות את אוניות הצער טובעות
בים גדול, של תקוות קטנות ויין.
בדקה אחת שפויה,
הצלחתי לראות מלאכים בשמי העיר הזאת
אלוהים לא מוותר עלינו עדיין...
אז מה בינתיים?!..."
החברים של נטאשה - בדקה אחת שפויה)
אבל כשהוא מחבק
את מורידה לו את היד.
|
אם רק הייתי מבין,
הייתי עושה כל מה שאני יכול.
הייתי עושה לה לחייך,
הייתי משנה הכל.
|
מחזיקה את עצמי
רק לא ליפול עכשיו
|
עוזב אותה.
היא יודעת להסתדר.
|
אוהבת לשיר, כשאף אחד לא שומע
תמיד עושה לי דמעות בעיניים.
|
היא אומרת, זאת תקופה.
שזה היה יום רע, או חודש, מקסימום שנה.
|
כי אתה כזה, בלתי מורגש
ואני כזאת, לא מרגישה
|
ואני, אני נרדמת לאט,
בתוך חיבוקים אוהבים.
|
מיכל אופטימית
(באמת מאמינה?)
מחכה המון זמן.
(דבר לא השתנה)
|
ואני לא מספיק חזקה.
ליפול
ולקום
|
ונעמיד פנים
נשכח מהכל
רק לא להשבר
רק לא ליפול
|
ועכשיו קצת כואב לי.
לחפור. בהכל.
|
עכשיו מותר להתמוטט
עכשיו, כבר לא מפחיד לפחד
עכשיו הזמן להתעורר.
לפתוח עיניים, ולראות.
|
יום יבוא, ומיכל
תשבור את הכלים
|
היא.. היא אומרת שהיא תמיד תהיה כאן בשבילי.
בדרך כלל, אני לא אוהבת שהם אומרים שהם תמיד יהיו כאן.
כי בכלל, זה גדול עליהם מדי, להיות כאן בשבילי.
|
זאת לא עייפות, ששינה תפתור
זאת לא עייפות, שקפה יפתור.
|
לבד עכשיו.
ואולי, זה לא כל כך נורא.
אימא ואבא חובשים לי את המכות
ואומרים שאני כבר ילדה גדולה
|
|
|
