|
והופס, צללתי אל תוך מערבולת צבעים, שניתקה אותי ממציאות חיי
העכורה.
בת 27 אני, בת 27 ועדיין לבד, עדיין מפנטזת עליו, אהבת נעוריי.
|
ואתה תראה אותה, ותאמר לה שלום,
במין פשטות שכזאת, כאילו לא נשתנה שום דבר,
והיא תעמוד ולא תאמר כלום.
מבטה דומם-אומר.
לא תוכל לפרשה.
תשאל לשלומה,
והיא רק תפנה עורף,
ותלך.
|
עזבנו את כולם, יצאנו לטייל.
רק אני ואתה, ומצידינו שיאבד העולם.
היה זה לילה חורפי, ורוח קרה טלטלה צמרות עצים.
גשם טיפטף.
הלכנו, מתרחקים מהמולת המסיבה.
|
זו ההצגה שלי- אני מכתיבה ת'תסריט!
לא באמת.
לא רק.
לא.
|
היא אהבה אותו עד מוות.
היא יכלה להסתכל בדמותו שעות;
פניו היפות, העוטות מין הבעה לא ברורה,
ספק רתיעה, ספק עצבות ורצון להתקרב.
|
גם על שברון הלב אני מברכת,
כי יודעת שהיכולת לאהוב ולהרגיש, נמצאת בתוכי.
|
ועל כל זה שוחחנו בזמן שהיא הרסה את הפנים שהם גם שלי.
|
אני מניחה את הבירה על האבן.
לוקחת לו את הסיגריה.
המחשבה מיטשטשת עם כניסת העשן לריאות.
הוא מדבר, אני מטביעה יגוני בקהות החושים שאופפת אותי.
הוא שואל אם אני רוצה שנתחתן.
|
אתה עושה לי חשק,
להיות רעה,
וזה קצת מפוקפק,
וגם טוב נורא.
|
ואתה פוגע וחותך בבשרי החי,
עוד ועוד ועוד.
אני עומדת כפופה, בוכה בשקט.
עוד עלבון, עוד ניתוק, עוד סטירת לחי.
|
זה סיפור על ילדה, שלא ידעה מה לעשות,
ופנתה לכוכבים, בניסיון נואש לגלות.
|
הייתי מדמיינת אותנו ביחד,
שני גופים נפרדים,
מתערבלים, הופכים לאחד.
|
אז נשרכתי לאורך השביל,
שאל מיטתך אותי הוביל,
כמו פרפר לאור- ללא שליטה.
|
אני מצטערת.
אני לא רוצה להתבצר שוב.
לבנות חומות שיעטפו אותי.
|
מילים שנשפכות מעט באמצעות דיו,
רק תחליף יבש
לרגשות שנשפכים מעיניי באמצעות דמעות.
|
במצב אי-שפיות זמני, עקב נטילת אלפי כדורים, גררתי את עצמי אל
השירותים, למטרות טהורות בלבד.
|
אני הסרתי אותה מעליי
וצפיתי בה בדממה -
כל הבינה שלי, ההשכלה שלי, החוכמה שלי
|
מאחורי "עיניי השקד" שלי,
בתוך ראשי,
עצור בכח רב נהר דמעות ענקי.
|
אני מוקפת בכחול ירוק מכל עבר,
זה טוב, זה בטוח.
|
|
|
לו יכולתי לכתוב
דבר מה בעל
משמעות פחותה
מזה- הייתם
קוראים אותו
במקום מילים
אלו
זוזו לסטרי
ממשיך במסורת |
|
