|
ילידת 87', קיבוץ בצפון. תיכון בפנימיה מירושלים,
קצת רחוק מהבית אבל לא נורא. כרגע עוסקת בחינוך
ומנסה לא לחשוב על זה שהיא עושה את זה מטעם הצבא,
וחושבת על החיים.
מה היא עושה כאן? תמיד היתה ילדה טובה ואהבה את הוריה. היא לא
באמת רוצה למרוד. לולא חבורת הנערים שהגיעו יום אחד לעיירה,
באוטובוס המתפרק, בבגדים הצבעוניים, בעור החשוף, בגיטרות
ובחיוכיהם המזמינים, לא היתה נמצאת כאן עכשיו
|
זה היה שם וזה רצה לצאת. מין חוסר מנוחה כזה, משהו בבטן
העליונה, שפשוט רצה לפרוץ ממנה. היא הרגישה את זה נאבק בתוכה,
מדגדג אותה באופן מעצבן...
|
מן המשאית ירדה בחורה צעירה עם תרמיל ענק. היא הודתה לנהג בשפת
המקום, והניחה את תרמיל הטיולים שלה על הספסל בתחנת האטובוס.
היא עמדה וצפתה במשאית המתרחקת. סוף סוף לבד.
|
כבר הפסדתי שעתיים של חושך, למרות שאני לא אוהב לצאת ישר אחרי
השקיעה. אני יורד למטה, וחוזר להסתובב ברחובות האפלוליים של
העיר, כמנהגי כל לילה. בהתחלה חשבתי שאני ערפד. זאת היתה
ההגדרה הכי מתאימה שיכולתי למצוא לי ולמה שאני עושה.
|
קוטי היה בחור בסדר, באמת שהיה. אפילו שכמה אנשים אמרו שלא.
הוא היה ממש ממש בסדר. כל עוד לא קרה משהו יוצא דופן בחיים
שלו.
|
אני מתיישבת על ערימה רכה של שקיות אשפה מניילון מלאות מוצרי
מזון רקובים, קרטונים ספוגי שומן ומוצרי היגיינה נשיים
משומשים. זה מזכיר לי פוף מימים עברו...
|
מיכל ואדם היו בני אותו גיל. בדיוק. שניהם נולדו בשלושים במאי
1986 והיו עכשיו בני שבע עשרה וחודשיים. למה אני זוכרת את זה?
כי יש לי זיכרון טוב ולא משום סיבה אחרת.
שניהם עכשיו שטפו איתי מכוניות.
|
נזכרתי בה יושבת מולי, על כיסאות הקש בחדר שלי, בגב זקוף,
גופייה קיצית, נועצת בי את המבט העמוק הזה, המתגרה, המסתיר.
"מה את חושבת עכשיו?" שאלתי אותה.
|
אני פוגש את מישל ליד הקופות. תיק גב בינוני הספיק לה. נשיקה
קטנה על הפה, חיבוק חפוז ומיד מתחילה לדבר. וואו, איזה לחץ,
איך רצתי, נורא מיהרתי. התבלבלתי, חשבתי שהרכבת בתשע ושלא
נספיק. אבל היא בתשע וחצי, נכון? איזה כיף יהיה לנו.
|
"ממש נחמד לראות אותך", אמרתי ברגע שעמדנו אחת על יד השנייה.
היא הסתכלה לרצפה ולא חייכה. ניערה קלות יד דמיונית מהכתף שלה.
ואני, נדחפתי קלות לאחור.
|
כד חרס גדול וישן
יושב לו בתוך האפלה
אני בסדר אבל פה ושם יש סדקים
|
כשכולם ישבו ויחכו לסוף העולם,
אני והשדים נרקוד בחורשה.
|
פעם חלמתי על חושך אפור
על אהבה כתומה
ועל שיער שחור
|
כשעצמתי את עיני
ראיתי אותה יושבת מולי
|
נפגשנו במאוזן
לאופק כביש בית שאן צמח
|
לפעמים אין לי כוח אליך.
זה זמן שבו אני לא אוהב ולא רוצה.
אותך.
או בכלל.
|
נדמה לי שאפשר להמשיל חורף להילוך איטי
הכל קורה יותר לאט
|
גם אם
הוא יהיה הבוס שלי
אני אהיה
הבוסית שלו
|
הגירוד המעצבן בין הירך לברך.
|
לא נתתי לך לראות אותי בכאבי
שבקושי היה קיים
רק בכעס המזויף
שנשאר
|
אני מחפשת נקודה להתחיל ממנה
כמו הכלב המפחיד שגרם לי לבכות היום
|
תפציצו אותי במחמאות
הן יזחלו אליי כמו נחש
יקפצו אליי כמו אבן על מים
|
עזרתי לעצמי להבין המון דברים שלא הבנתי לפני כן והרגשתי נורא
טוב, גם בשבילי וגם בשביל עצמי. אמרתי את זה לעצמי ואז אמרתי
לי שאני הפציינטית החביבה עליי ביותר...
|
הסקרנות שלי יפה. הסקרנות שלי מסקרנת. הסקרנות שלי נותנת לי
משהו לחשוב עליו. עליה. הסקרנות שלי מאושרת. הרבה. היא מלאת
שמחת חיים. מצד שני, יש לה צד רציני שנורא מבהיל אותי לפעמים
|
לא דורכים על דשא בחושך
לא
דורכים על דשא בחושך
בעיקר לא כשיחפים.
|
בחופש הגדול בין כיתה ו' לז' הלכנו לבריכה ב12:00 בצהרים
והשתוללנו במים ושמחנו, כי עכשיו מותר לנו ללכת לבריכה לבד, עד
שאפרת המצילה באה להגיד לנו לצאת כי היא הולכת להפסקת צהרים.
|
החלון היה פתוח למחצה ושתי חמישיות ירח ומספר פנסי רחוב האירו
את הלילה ואת הכוכבים. אוויר קריר וצרצור צרצרים צורם, בקושי
נשמע בגלל שהוא כבר חלק מהרקע, זרמו אל תוך החדר בשלווה,
משלימים את אוירת הלילה שהשרתה על הדמות שינה עריבה כל כך
|
לפעמים היתה קמה בבוקר ומסתכלת במראה. אחר כך כשהיתה הולכת
ברחוב הוא היה נראה לה אפור.
|
אל הארכיון האישי (19 יצירות מאורכבות)
|
|
כאן לא מודיעין!
טוב נו, כן
מודיעין פה! אבל
אתה מבין למה
אני מתכוון.
שאול עזאני, בעל
דוכן מפעל
הפיס,מודיעין |
|
