|
יוליה רוטשטיין
ואולי היה זה רק חלום.
אתה רקצית לשבור עלי את החלומות שלי, עד שהרסיסים יתחפרו טוב
טוב, ישאירו צלקות מעוותות.
רצית לגרום לי למחוק את עצמי, לגרום לעיני להכהות.
|
ושוב פעם האויר המתוק הזה ...
ריח הפרחים שמחזיר אותי ללילות של בכי
|
והוא היחיד שאני כמהה לחיוכו, שואבת כוחו ומכאוביו, בולעת
מילותיו כמו רעל וחושקת במותו לעיתים רחוקות מדי
|
רציתי קעקוע והתחרטתי בסוף,בקושי מחוייבת לשמור על עצמי.
ולבשתי שמלה ארוכה, וזרקתי שתי קופסאות נובלס לתיק.
וחייכתי לעצמי לפני שיצאתי, כי הכינרת מחכה לי תמיד.
|
האוויר דחוס בחום ואני מעליו בדהירה, והוא עשה לי לצרוח מעונג
ולא הסתכלתי לו בעיניים אף פעם, לא כמו שהייתי מהופנטת משלך.
|
נזכרת בחיוך שלך אתה בטח לא מחייך עכשיו חשוך בתוך ארון קבורה
|
והם רוקדים כאחוזי דיבוק, האור כבר כבה מזמן.
ופניה יזדקנו עם בוא השנים, אולי שם היא תשכח.
|
ויום אחד בעתיד נפגש, גם אם זה יהיה רק שבריר של שניה מתוך
חלום שנינו נרגיש.
|
ועדיין עולה לקברך, כאל מקדש עתיק.
זורקת פרח קוצני על המצבה הרעועה, ומביטה אל האופק המורכב שאתה
לא נמצא בו.
|
הבגדים מחליקים למטה באצבעות רועדות, אני עומדת בודדה בוחנת את
עצמי...
|
ונתתי לך אור
והדלקתי עוד נר
והושבתי אותך מולי
כדי שנוכל לדבר
|
מנסה למצוא לנו סדק
מתפללת למרחב מחיה
|
בוחנת ידייך המדממות מהטיפוס
לוחשת לעצמךעוד מעט
בקרוב האור ישוב
|
נופלת על האדמה וצועקת
קח אותנו אלוהים או תרפא פצעינו
לא חטאנו בתכלית קיומינו!
|
יותר מדי מוקסמת
יותר מדי מורעלת
אוהבת...לא,לא אוהבת
|
ליבי שוקע, שוקע עמכם
רק כך אשתחרר מאהבתכם.
|
|
|
רגע. אם סלוגן
זו אימרת כנף
אז מה זו אימרת
פולקע? |
|
