|
 63602248
מואזין קרא בוקר לשוב אללה. שורות מתפללים כרעו יחפים פני
בוראם, הסטודנט ביניהם. עילגת השפה אותה שמע דוברת אלוהים.
|
נולדה להם לא מכבר בתם השניה, וטרם התחילה, הוא אומר, לשעשע את
לשונה באימוני השפה. אישתו, שבא בסערה לתוך חייה ועקרה מאלו
הקודמים, אהבה את השתים אהבת נפש, והייתה בטוחה בצדקת דרכה
שתמנע מן השתים להתגלגל ולהיפרץ, כמו הדור ההוא.
|
קול צחוק של נערה, הסיט תשומת ליבו. הוא הפסיק לנגן. היא שומעת
אותו מנגן, ומצחקקת את הארפג'ים שלו. כמה מצא חן בעיניו הקול
הזה! הוא הזכיר לו קול אחר, והגשים אותו בחזון רוחו, קורם לו
עור וגידים, בדמותה הנהדרת של לילה.
|
הטרחה, החלמות, הייאוש הנורא של חוסר ברירה - על אף שאמרו לה
כי כל העולם פתוח לפניה - כל אלו לא יעסיקו אותנו. אף לא בעלה
שחי עליה ויגיעה.
|
כמו המבחנות שנארזו בארגזים ונשלחו לאן שנשלחו לאחר שבוטל
שיעורן, אוורירות של עולם אחר עטפה אותה, וזהו עגנון בו נטל
המחבר שימוש.
|
חברה של אמי הילכה מלפני עם בנה, כאשר עשיתי דרכי הביתה. אחות
במקצועה, השיחה בטלפון הסלולארי בעניני חולים, ובנה צעד עמה.
|
הטו אוזן, אחים, הבו בינה!
שמץ מנהו לי נגלה -
כפי שאומר ידידנו בלום הדעת,
בן אנוש רחב הידיעה.
|
הקול חבש צורתה של אצבע צרידה מזדקרת תהיה בריא נעטף מוכרע לאן
תלך? הצלם נפל כחיה שחוטה מנוקרת לא נשאר עוד אף אחד פרט הליוס
הפריון ונכדתו רוקחת בי
|
צללים מן הלילה מסתערים בחצים הנורים אל תוך אוויר טללים.
קריאות הקרב העמוקות בוקעות מנפש לא להם אל מול שקיעת גזעו.
משם הם נראים קטנים. באלפיהם פורצים אל העיר העתידה ליפול.
|
לאן הביאנו? הביאנו לארמון, ובארמון מתגוררת רדומה נסיכה. הלכה
הילדה, נשאר הבית. אמת היא שאין הבית שונה משאר הבתים, ואין
שונים דייריו משאר דיירים. שם ליבו לנערה, אחרת היא.
|
אנחנו היינו הולכים בארץ הגמדים ושרים שירי תאווה מאיזו סיבה
אחת לא ברורה אולי בכל זאת נסה למצא את השאלה עד תומה לאבאלי
אולי בכל זאת לאבאלי אני רוצה נשיקה רטובה של אמא על הלחי לא
מאמא אבל כמו של אמא או כמו של הדודות אני לא סובל אותן בעלות
נזם ועגלים עגלים
|
אותו לילה נעור אל תוך האפלה. ציור אחר ציור קרע לגזרים. אני
מודה ומתוודה שאין זה מן הגינונים הגבוהים לשחוק מלוא פינו על
אדם ביגונו. אמת. אך דרוש להודות שעמוק בלבו ידע שהציורים...
אין הוא עושה עוול גדול מדי לדורות הבאים.
|
כמה פעמים העביר בו את זרימת הדברים המוכתבת. והדברים הלכו טוב
משציפה: הילדה הייתה מוקסמת מעלם זה שבא בסערה ועמד לקטפה
מחייה. עיניה הסגירו אותה: התמה שבבתולות יסגירו עיניים. היא
עמדה לתת עצמה לו.
|
השמשות שלי
עומדות כמפקד על כיתת ענקים אפורים, שבעי גשם
משלחות בהם קווים בוערים, מחטים חדורות.
ופעמים השמש הלאה לה עוברת
ואיני רואה אותה.
|
רועה הצאן קרב אל הבאר ומתבונן: אדם קטן, עובד ובו תופת
גועשת,
כל ימות העולם נותנות בו עצמן, מעוותות ומחליקות כנחל
|
יש שטורחים להראות העולם לביישנים:
ברגשות נאצלים, בגאווה סמויה - גואלים מחרפתם;
|
התכוננו לצאת, שלושתינו יחד, מי הם רעי?
יוחנן, פאולוס, ועוד עשרה לא דובים ולא יער
הנחש משיל עורו: הוא הסיר מתת
האדרת הא לך גופי
hoc est corpus שב בסערה.
|
דברי אליי בעינייך
הוא שר, בנו גסס.
ראיתיך בתמונה, בצידה צולמת
|
ראשית, אני מוכרח לציין שהתפתחת יפה.
לכן זה בוודאי סמל שבאת אליי בחלום בעלומייך.
אם כי, כמו בפגישה האחרונה שלנו - פגישה! מפגש חטוף
בחנות קומיקס
|
וכל כולו התעקם לענותה.
עד שלא שם לב נתפוגגה ונשתכחה
כליל.
|
כאשר הלכנו יחד אחרי הקונצרט - אוי!
כמה הוא היה נורא! -
ועברנו שם, רק הניחו את אבן הפינה.
|
כשמתה אצלנו ילדה בבית הספר,
הייתה מבוכה כללית:
אח"כ בא הפחד:
אולם, מי שהתבונן היטב היה צד
|
כס פסנתר
ונגינה חרישית של
סב
נושקת אוזנייך
ואני כאן ועכשיו
|
אם אמרח עצמי במיני תכשירים, הסרטן שבי ישכך
אם אעמול, זעת אפי תקצר
אם אלמד, אדע
|
זהו השיר האחרון שאני כותב לך, אהובה משכבר הימים,
בך ראיתי כל אשה שאהבתי
הכל זורם
|
לא: היא איננה מביטה בי.
מבט מהוסס, נוקשה וזוקף גו
בקווים שיריים מדמה אותך
מלטש מזכרונות פצועי אמת.
|
ואז תרגישי
בחסרון של אדם
שמבין אותך מדי
פעם
|
חלום ליל קיץ עתיר העזות וסיכונים
רד עליך נערה
|
אל תפריע להולכים אל המוות,
רד מן הדרך בה הם מהלכים.
|
פרוכת של עננים סוככת על העיר.
הקריה אותה קדשנו בדמים
עוטה אורירות תמה, צחה.
|
פריטות נימי אהובה עושות מנגינה יפה
הצעתי לך הפרח, אותו לי מחזירה
|
נסתר מעיניך. את מוקפת בבני גילך,
המנוולים - חלקם טרם התחלף להם הקול -
ואני אחר. את שולחת יד למדף הגבוה: חוורת וארוכה.
|
דוכסית! הניחי את הטפרים ומצאי לך משהו בשל יותר. הילד שלנו
כאן, אני לא רוצה אפילו לחשוב מה יהיה עליו אם ייתפס בך! את
תאכלי אותו חי... הוא מחפש משהו רענן, חסר נסיון, אם אפשר,
ללמוד ולהתלמד, בשנה הבאה בירושלים הבנויה!
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
"שנות השמונים"
מתוך "אין יותר
נמוך מזה"
בהוצאת בוליביה
ושות'. |
|
