|
 169148375
"אני לא מתה. אין דבר כזה מוות, אני חיה!
זאת המטרה של הסיפור הזה, להראות לכולם שיש המשך
ושהם לא צריכים לפחד כמו שאני פחדתי.
עם זאת יש סיבה אנוכית שבגללה אני רוצה שאנשים ידעו
את הסיפור שלי.
הייתי צעירה כשנהרגתי.
לא הייתה לי הזדמנות להשאיר את חותמי על העולם
לא עשיתי שום דבר ייחודי שום דבר שישנה את פני
העולם.
אבל לא הייתי ילדה רעה.
אני לא רוצה שישכחו אותי.
אני רוצה שיזכרו אותי." כריסטופר פייק, 'זכרו אותי'
יותר מסתם ילדה.
יותר מסתם עם עיניים גדולות כאלו.
יותר ממישהי שיושבת מאחור בביולוגיה ושותקת.
יותר מילדה קטנה שמקשקשת במחברות.
יותר ממה שאתם רואים.
יש יקום גדול, בתוך עולם קטן, בראש שלי.
"טוב חבריה" קמה שנהב, הצמידה ידיים וקדה קידה קלה.
"אני הולכת לדרכי. נתראה אורן ואלון יקיריי, אני אתקשר עוד
הערב."
שניהם נופפו לה לשלום ועוד לפני שיצאה הספיק אלון לקרוא:
"תיזהרי ממשאיות!!"
|
מוקדם לפנות בוקר כשעוד היה חשוך בחוץ התעוררתי למשמע צעדים
מהמטבח- הלכתי עם מחבט טניס ביד (לא היה לי מחבט בייסבול) כדי
לברר אם זה החבר המוטרף שלי שוב, או שזה גנב.
לא ידעתי באיזה מהמקרים להוריד לו ת'מחבט על הראש.
|
"להקה גאונית, קלאסיקה."
"דווקא לא נשמעים משהו. והסולן שלהם? לא נראה כל כך טוב. הקליפ
בכלל זוועה."
הרהרתי בדבריו..
"היי רק רגע!!!!!!!!" קראתי בקול והסתכלתי בקימוץ עיניים
במסך.
"אתה..
|
"אמא, זה מה-זה לא מה שאת חושבת!!" מיהרתי לקום.
היה מאוחר מדי.
אמא כבר הוציאה את הקלצ'ניקוב
|
העניין היה שעוד הייתי נורא קטנה, ואז הוא עוד היה הבנדוד
האהוב עליי. כל פעם שהיינו נוסעים אליהם הוא היה עושה לי
"שק-קמח" לגן שעשועים לא רחוק, ואני אפילו אפילו זוכרת מלא מלא
וורדים. קיטשי נכון? אבל מה לעשות ככה זה היה.
|
אסנת הייתה נאיבית.
לא רק שהיא הייתה נאיבית,
היא הייתה סופר-לגמרי-טוטאלית נאיבית.
היא הייתה בטוחה שאם היא רק תנסה, הכל ילך לה בדיוק כמו
בסרטים.
|
אל תתעצבני, והיא לא התעצבנה, כי הייתה חמודה, וחמודות לא
מתעצבנות. היא הייתה רק חמודה, אולי מתוקה. תיזהרו איתה, שלא
תשברו אותה, היא עדינה אבל לא בוכה. לא ראינו אותה בוכה, אולי
פעם או שלוש. עם הרבה עקרונות קדושים כאלו, כי לעשות דברים לא
בסדריים זה לא בסדר.
|
מבלי להסתובב אמרה בשלווה: "חזי, אלעד ונטלי החוצה." ראשונה
קמה נטלי. "ותלבשי משהו גבירתי, או שנביא לך ג'קט מהמחסן."
אמרה גילה, עדיין רושמת על הלוח. נטלי לבשה ג'קט עור ארוך
ויצאה מהכיתה. אחריה יצאו יחד חזי ואלעד, שניהם לבשו ג'ינס
וחולצות טי. "שרוך את הנעל א
|
הדבר הראשון שקרה היה שסירבתי ללכת עם הבלונדינית החוצה. אני
תמיד הולכת, רק כי ככה. אבל זהו לא רוצה יותר. אני לא יודעת
מה יקרה איתי הלאה, חשבתי.
וזה נראה דבר קטן וזה לא.
|
לאליסה היה מזל רע.
תמיד תמיד מאז שהכרתי אותה היה לה מזל רע.
היא הייתה עם הורים דפוקים ובית דפוק
היא בקושי אכלה כי האוכל מהבית שלה נראה כאילו הוא חי
ויש לו גם טעם כזה!
|
"היי, איזה בחור בראש שלך?? אני בחורה!" היא הטיחה בה, מעבירה
יד בשערה הארוך והשחור. "מצטערת, אני קצת עצבנית את יודעת,
למות וכל זה."
"טעות מובנת," הסבירה לה "לא מרשים לי ללבוש בכלל גלימה צמודה
במקום הזה, פשיסטים."
|
לילה אחד לירן התעוררה ודיברה עם המפלצת.
היא לא ממש ראתה אותה, אבל ברגע שהיא חושבת אחר כך על המפלצת,
היא אומרת שהיא טיפה דומה לסטיבן שפילברג.
|
"סוף החופש מתקרב," התחלתי בהכרזה, "וחייבים לבלות בפעם
האחרונה לחופש!!"
|
בכל צינצנת היה איש קטן או אישה קטנה, יושבים או עומדים,
מדברים או שותקים, חלקם ישנים. הנסיכה אחזה בצינצנת אחת ולקחה
אותה בזהירות. היא הניחה אותה על הריצפה ונשכבה לצידה, מביטה
בה בעיניה הגדולות והצלולות כריצפת הארמון המבהיקה.
|
. "מוזר? לא שאני יודעת.. אבל מה שכן מוזר זה שתמיד שאני בצרות
אתה בא, ותמיד יודע מה בא לי ומה אני חושבת. זה קשר עמוק או
שאני סתם מדברת?"
|
והתהלכתי בחוץ, ולא היה ברחוב אף אחד. אפילו לא מכונית.
לגמרי מושלם.
רק הגעתי לגן הפלסטיק, שתמיד היה מלא בילדים ששרצו על כל
המתקנים, והיום אף לא ילד אחד או הורה.
התיישבתי על הנדנדה, שהייתה רטובה לפחות כמוני.
|
הייתי לוזרית, מאלו שמסדרות את החברים שלהן אחד לשנייה לדייט
ולנטיינ'ס חלומי ונשארת בבית, צופה ב"החתונה של החבר שלי" עם
קופסאת גלידה ענקית ושוב בוכה בסוף כשהיא רוקדת עם ההומו...
|
ג'רמי הסתכל ימינה ושמאלה, בדק שאיש לא מביט והציא מכיסו חופן
אקסטזי שנראה בדיוק כמו הויטמינים לילדים בקופסאה.
אף אחד לא יידע הוא חשב וחייך, מחליף בין הכדורים.
|
כמו שאומרים We hade our ups and downs ואני חושבת שבסה"כ
היינו ידידים טובים.
מדי פעם הוא היה זורק משפט כמו "אם נעבור" ואני לא לקחתי
ברצינות יתרה, ולמרות זאת הייתי חושבת על זה לרגע ומיד מבטלת.
היה לי מצברוח מוזר תמיד
(אני מאשימה את ההורים שלי.)
|
נחבלנו לגמרי ואז כשהגענו לסוף ההתגלגלות הנוראה נפלנו ישר
לתוך ערוגת סירפדים..
נכוויתי ביד, באחת האצבעות.
"איה!!" צרחתי.
הוא אחד בידי ונשק לאצבע.
"עד החתונה זה יעבור,"
|
לכתוב היה בשבילי כמו שהרגשתי כשהתיישבתי על כסא או כשתליתי
תמונות וכל פעולה אחרת. חוש טעם גם היה מנוון אצלי, אבל הראייה
שלי הייתה טובה במיוחד וכן חוש הריח שלי.
|
מאותו יום הספורט האהוב היה להתעמל ושהקירות ישגיחו עלייך,
יספרו כמה שכיבות שמיכה עשית, ואז דיסקסתם על הרכילות האחרונה.
|
מאז יש לי רק משאלה אחת, רק אחת. שיום אחד מישהו יאהב אותי
מספיק כדי לשיר לי "רומי, אל תלכי" מול אנשים ולא להתבייש, כי
הוא לא מתבייש בזה שהוא אוהב אותי..
עוד יותר עלוב. למה שאי פעם בחור יצא אתי.."
|
מאשים בבעיותך את העולם
כאילו שלא אתה טעית אלא כולם
מגעיל אחד
(וממש 'מיוחד'...)
|
אולי אני צריכה לוותר על הכל.
|
איש החיבוקים הקטן
משוטט ביקום ובזמן
מחפש את מי לחבק
ואת חיי חבריו בחיבוק ממתק.
|
כשאני מסתכלת לאחור
אני רוצה שהזמן יחזור
כי לא ניצלתי אותו טוב
ביליתי יותר מדי זמן בלחשוב..
|
-את ממש מבולבלת הא?
+מאוד, מאוד מבולבלת. מאוד!
-פוסטמה..
+אני יודעת, לא צריכה על זה תזכורת תודה רבה.
|
קשה תמיד למצוא התחלה
תחושה מגעילה
אני כבר רגילה.
|
לא מאמינה שיש אהבה
אבל כן מאמינה בלאהוב
מאמינה בכל לבי, שיש תקווה
או ככה לפחות אני מעדיפה לחשוב
|
תמצא לי בנאדם שיהיה מוכן ללקק את כף הרגל שלך כשהיא נשרטת.
ובכלל כלבים הם פשוט.. כלבים.
הם נורא מצחיקים ואנרגטיים כאלה.
|
גיל ההתבגרות מוגדר כתקופה שבין הגילאים 12 עד 18. נאמר כי הוא
מתבטא פיסית בגדילה, מצבי רוח משתנים, ובעיות הורמונליות.
אבל למעשה, להתבגר זה הרבה יותר מזה.
|
מישהו כמוני, שכל הזמן נותן לכולם עצות שיעזרו להם עם הבני זוג
שלהם, כשבעצם לו, לא ברור למה, אין חיי אהבה בכלל. מי שלא יכול
להילחם מלמד טכניקות מלחמה. אני מסדרת לאנשים את החיים, פשוט
ככה, ואין ממש תודה שאני מקבלת.
|
תמיד כשאני יוצאת מהבית משום-מה טמון בכך סיכון, כשם שכל פעם
שאדם יוצא לשדה קרב.
ולכן, תמיד משחוזרת אני לביתי בתחושה קשה של ביזבוז, מיד נזרק
בכוח על לשוני המשפט.
הלוואי, הלוואי שרק הייתי נשארת בבית!
|
כן כן- אני מדברת על הבחורים האלה שבסרטים בוחרים בחמודה
התמימה עם השיער החום הבוהק והעיניים הגדולות רק בגלל שככה, על
פני הבלונדינית הגבוהה והפרועה.
|
ופתאום זה היה כאילו הייתי יכולה לשבת לכתוב אלף שירים ולנגן
אותם על הגיטרה הלא מכוונת שלי, בלי לדעת אפילו אקורד אחד בגלל
שאחרי הכל עזבתי את שיעורי גיטרה..
|
כשקורה לך הקטע של הדווקא אתה יודע.
אתה עושה לעצמך "הקטע הזה הוא כאילו דווקא."
זה הקטע של הדווקא.
|
יש לי חברה טובה שתמיד אומרת שהחיים הם דוסון קריק.
הגישה שלה לחיים נורא מתחמקת ופשוטה:
"החיים הם כולם דוסון קריק
וגם הפרק הזה יעבור."
|
נגיד... תשבו ותכתבו על עצמכם איזה מן בנאדם אתם ותסתכלו על מי
שהייתם כשהייתם ביסודי נגיד. אשכרה מצא את ההבדלים... רק שזה
כמו שבעיתון עושים טעות ושמים תמונה של בריטני ספירס ותמונה של
מרלין מנסון ומבקשים ממך למצוא את ההבדלים...
|
כמו בערך כל ציור שלי, מבוסס על שיר..
לשם שינוי לא של הגו גו דולז..
הציור צוייר בשתיים בבוקר אחרי יומיים חסרי שינה לכל המבקרים..
|
כמו שאתם רואים, יש לי דמויות מאושרות..
|
אני גרועה בצביעה אבל זה פשוט דרש את זה..
שוב הסריקה עשתה פסים
|
הסריקה העלובה מורידה אף יותר מהציור האומלל הזה..
|
|
|
למכור חרא זה לא
קל, אבל תקרא לו
דשן...
צרצר. |
|
