|
ציפורניים מרוחות בלק כסוף מתחילות לתקתק במהירות,
המילים עוברות מול עיניי, היצירה כבר מוכנה בראש, רק
לכתוב אותה נשאר. מקלידה במהירות.
תק-תק-תק-תק-תק-תק-תק. וכשהיצירה מוכנה, מאושרת
ופתוחה לעיני העולם, אין מאושרת ממני. אין חיוך גדול
משלי.
זאת היצירה שלי, רק שלי.
ממוחי המעוות.
אח, אני שונאת עקבים. מי הטיפש שחשב על זה? יצאתי לדייט עם
מישהו וכל הדייט סבלתי מכאבים, אני חושבת שחוץ מזה שהיה לי קשה
ללכת עם הנעליים האלה, הן גם היו קטנות עלי באיזה שלוש מידות.
לקחתי את הנעליים מחברה, צוציקית כזאת.
סבא נפטר. אימא בדיכאון והיא לא אכלה
|
- אולי תבוא אלי?
- אני עסוק.
- ומחר?
- אני עסוק.
|
אני שונאת את זה שזה ידוע לכולם שאף פעם לא יהיה שלום. אני
שונאת את המצב הזה, שאף פעם לא יהיה מושלם. אני שונאת את
הידיעה הזאת שאני אף פעם לא אהיה מאושרת במאה אחוז. אני שונאת
את הרגשת הבדידות המתמשכת, את השגרה שתקועה לי בוריד.
|
היא הייתה כל כך מאושרת, חופשיה, ללא שום אכפתיות לאף אחד אחר
מלבדי, היא הייתה כולה שלי. ואז ישבנו והיא לא הפסיקה לצחוק,
ואני רציתי שתפסיק. "תהי רצינית לרגע" אמרתי לה בעצבנות,
מתופפת עם רגלי על המדרכה. היא צחקה עוד יותר, "תרגעי קצת",
היא אמרה והזיזה את עצמה
|
מעכתי את הבמבה הצהובה באיטיות, נהנית מהרעש. חייכתי לעצמי,
כשהבנתי שאני בכלל לא אוהבת במבה אבל אוהבת לדרוך עליה, זה
בידר אותי.
|
"נעים מאוד, אני בני", אמר, ושלח אלי את ידו ללחיצת יד. "אני
סתו", שלחתי לו יד והחלפנו לחיצה עדינה.
|
"מה תרצה לשתות, אדוני?". חשב לו ז'רק והחליט שהוא רוצה להרשים
את ז'ורז'ט, הייתה לה אצבע יפה. הוא אמר: "וודקה!" וז'ורז'ט
אמרה: "אנחנו לא מגיש אלכוהול לילדים...", ז'רק כעס ונהפך
לאדום!
|
וכשראיתי את גופו השרירי, הכהה, את שערו השחור, חיוכו העקום
והביישני, ואת עמידתו הבטוחה בעצמה בניגוד לחיוך, ידעתי שהוא
יהיה חלק מחיי
|
את כל שאר הכאב אני אשחרר בפינה הפסימית שלי, שם, איפה ששני
הקירות נפגשים לפינה יפה ופסימית, כן, שם אני אבכה, אצעק,
אבעט, אתעצבן וכל מה שבא לי.
בפינה הפסימית שלי.
|
פתאום היא השתחררה מאחיזתי והפילה את ברכיה על האדמה "אבא.
אבא".
|
אני לבד, בחוץ, ללא מפתחות, רטובה.
יום יפה.
הוא עזב אותי לעזאזל ולא מתעניין לשלומי יותר, גם לא ליוסי.
יום יפה.
|
הוא נשכב על המיטה, והביט בי, מחכה. התקרבתי אליו ונפלתי
לזרועותיו. הוא חיבק אותי חזק ונישקתי אותו נשיקה קטנה על
שפתיו. רציתי להניח את ראשי על חזהו, אבל הוא נישק אותי נשיקה
מלאת תשוקה. הלשון מעט היססה בהתחלה, אך היא התרגלה, והפגינה
ביצועים לא רעים.
|
האצבעות כבר הקלידו מעצמן. א-ו-ת-ך. אבל כשזה הופיע על המסך,
מחקתי במהירות.
ידעתי שאסור.
|
-סוניה, סוניה, תעשי לי מחיר.
-לא יכולה. אני יקר.
|
בדרכו הוא פגש גמדה. היו לה שתי קוקיות שיצאו מהן שוונצים.
הגמד טם-טם צעק: "ילד-הה! יש לך שוונצ!"
|
רציתי להיות שם ולטייל בין כל העלים. קצת לברוח מפה, למקום יפה
יותר. מקום פחות אמיתי.
|
אני אוהבת לקרוא לו "איש שמנמן ופדופיל".
מאוד מחמיא לו השם.
|
I need a hand to wipe my tears.
I need you to feel loved.
I need you to live.
|
אל תצטער
היא אמרה לי.
אל תצטער
היא בכתה לי.
|
לאחד שלא הפסקתי לחשוב עליו מהרגע שדיברנו
לאחד שאני עדיין מתגעגעת אליו
באהבה.
|
יודעת שלעולם לא תהיי שלי,
כואבת מבפנים,
על אהבה נכזבת,
|
היא מחבקת אותי,
בעיניים שמחות.
מדביקה נשיקה על לחיי בשפתיים רטובות.
|
הוא עוד אחד כמו כולם,
סתם בנאדם.
|
אני שם, רחוקה,
במקום אחר
יופי אחר.
|
רק סימן ממך
רק שתגיד לי
אני רוצה אותך
אני אוהב אותך.
|
רעם חזק מרעיד את הנשמה,
ברק מאיר ואז מחשיך את הכל מחדש.
לבד, שני נרות והמון דמעות.
|
איך אתה יכול???
איך אתה מעז???
ככה להתעלם? כאילו כלום?
לזרוק אותי לצד.
|
אבל הנה, בסופו של דבר כמו שצפיתי, הבובות עזבו, קרעו את
החוטים, הקהל המעט שנותר, גיחך בבוז והלך.
|
דמעות ילדות ללא צער, גם לי היו כאלה פעם.
|
הוא תמיד יוצא כשאני הכי לא רוצה שהוא יצא. כשאני עם הרבה
אנשים, או כשאני עם בן אדם מסויים שאני הכי לא רוצה שהוא יראה
אותי בוכה, או כשאני רוצה לשמוח, לצחוק, והדבר האחרון שמתחשק
לי באותו רגע זה לבכות, אבל בכל זאת הוא מתעקש לצאת.
|
הריח הזה, שגרם לי להבין כמה התגעגעתי אליך.
הריח הזה, שגרם לי להבין כמה אני מפחדת לא להריח אותו שוב.
הריח הזה, הריח שלך.
|
הם חושבים שזה רע. הם חושבים שאני רעה.
מי הם שיגידו לי? מי הם שיקבעו?
אני לא צריכה להתחרט בגללם. אני נהנית עם זה.
|
הלב נודם, בוכה, מדמם. מבפנים. זה משהו שלא רואים.
|
וכשאני רואה אותך... אפשר לחשוב שהשפתיים שלי ייקרעו מגודל
החיוך.
|
לא, אל תלך שוב, הרי רק הגעת.
|
אני לא כועסת על אף אחד, רק על עצמי.
|
נושמת? בלית ברירה.
תחושה של חוסר אומץ לחתוך את עצמי מהעולם הזה.
משהו מונע בעדי.
|
קר בכפות הרגליים,
קר באצבעות,
קר באף,
קר בכל מקום בגוף.
|
רק הצלקות נשארו
אחרי כל הכאב, אחרי כל הדם, אחרי כל הסבל
|
תפסיק להחזיר לי, לדקור אותי חזק בלב ולהסתכל לי ישר לתוך
העיניים כשאתה עושה את זה.
|
לא רוצה להקשיב לכם.
לא רוצה להשתנות.
|
השגרה הזאת,
שצריך להתמודד איתה כל יום,
|
|
|
מטומטם, הסברתי
לך אלף פעם שכל
הלבנות שמנות!
מוכר מתחיל
בבאסטה התבלבל
עם הגבינות. |
|
