|
סתיו נולד ב1980 בירושלים
שנים כתב למגירה בסוף החליט שאם כבר מגירה אז שתהיה
מגירה פומבית
למרות שאבא אמר שאסור, ימימה התגנבה לטעום עוד קצת מאמא.
בארבע לפנות בוקר בדיוק צלצל השעון, מנער את קורי השינה
האחרונים מעיניה. היא התעוררה באחת, משתיקה אותו בידה, ובשנייה
מתמתחת. האוויר היה קר וחדר לתוך גופה מבעד לכותונת הלילה
הלבנה
|
בסוף, כשהיא כבר רצתה להתחיל הכל מחדש, אי אפשר היה.
לרגע נזכרה במשחק ילדות שהיא ואיילת שיחקו כל כך הרבה פעמים.
מה שהיה הכי מיוחד בו היא העובדה שתמיד יכולת להתחיל שוב, לא
משנה אם היית חולה, מת, או פצוע אנוש. אולי לשלם קנס דמיוני
קטן אבל לקבל לוח חלק לגמרי
|
"מעפר אתה ואל עפר תשוב" הופך למצב קיומי , אמיתי, כאן ועכשיו.
רגבי האדמה הם בשר מבשרך, דמך הוא המים המשקים אותה.
ברגעים אלה, החיות שבך היא חיות העולם כולו.
|
אייל הרים אלי מבט תוהה, נשף את עשן הסגריה ופסק: "אתה צריך
לכתוב שירים"
תגיד לי, הוסיף, איך זה שדווקא אתה מתעסק בפיזיקה, תראה איזה
משורר אתה.
ביאליק. טרומפלדור של המשוררים.
|
שוב מול השק האדום, המוכה עד מוות. ולרגע מתגבר בו הכעס על כל
החבטות האלו ועל האגרופים ועל השק הזה, שמקבל הכול בשתיקה
מיוסרת.
- מה מול העיניים פרזמן ? שואג המדריך
הוא שותק, מחפש כוחות.
- שק אדום המפקד
בום. אגרוף בבטן
|
ונדמה כי אותו מאבק בין השמשות מתנהל בתוכי פנימה, במרדף אחר
המואר אל מול החשוך, ברצון להבדיל ובאמת המתערבבת. לו נפנה אלי
אדם ולחש : "פסוק לי פסוקך", הייתי אומר לו כי מקשיב אני
לשתיקת האדמה ומתהלך עליה אותה אדמה שאהיה בתוכה. כך למדתי
מפנחס שדה.
|
אהובתי חותכת סלט דק
טבעות בצל ירוק באצבעותיה
מפזרת מלח, עורכת שולחן
צנימי לחם מרוחים
|
אני ואתה, כך לחשת לי מתוך מפלי השיער
לא נשמות תאומות.
יש לך נקישות במנוע אמר לי המוסכניק
כן, יש לי גם בלב
|
אשריך אלוהיי פרשת את רשת התקווה,
וברשתך ניצוד האדם השחוק.
אשריך אלוהיי פרשת את רשת השקר העצמי וההכחשה,
וברשתך ניצוד האדם הכורע ליפול.
|
ואני בניסיונותיי למצוא מזור ומרפא
הפכתי כל אבן,
סרקתי כל פינה.
|
עכשיו רציתי לידום
ללא מילים,
ללא אותיות
|
אדון - ני נגדך כל תאוותי / בימי חלדי ועוניי
מבקש, מחפש, מתפתל / בתוכי בוכה נפשי
|
במגע, בבדידות, בתהיות
אתה פושט ולובש מסכות
|
יש דברים שעוד לפני שקרו אתה כבר מתגעגע אליהם
|
וגם שם, תמיד משכה אותי התהום.
הייתי מוצא נקודה על שפת התהום ועומד מהופנט, קפוא. פשוט
ידעתי, שאם אעשה עוד צעד אחד - זה יהיה לקפוץ פנימה, לקרוס אל
תוך הריק. כך הייתי עומד דקות ארוכות, מעל לשעה, משותק בין
הרצון לחיות לבין הדחף לחבק את האינסוף
|
לפעמים היה רוצה לדומם הכל ולשקוט.
לתת לאותם ליטרים של נוזל אדום אדום המחיים אותו, ספוגים בו,
לצאת מאותה מסגרת מסועפת של שבילים שרקמו בתוכו במשך השנים.
לפרוץ הכל ולנוח בשלווה
|
|
|
משורר שמקריא את
שיריו בציבור-
ייתכן שיהיו לו
הרגלים מגונים
אחרים.
החובש תוקף
(בעזרת אותו
ידיד ) |
|
