|
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספספת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.
או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.
ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.
ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב, ומותר לאהוב.
את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.
(לאה גולדברג)
יש לה גם ציור כזה, עם נקודות שצריך לחבר. אחת. שתיים. שלוש.
ארבעחמששש. שבע. שמונה. חמישים. מאתיים. כל היום, ציורים של
נקודות. היא מחברת ורואה, עוד קצת. ונושמת וסופרת. ונרדמת
לצלילי השיר הכי מוכר והכי חסר שלה.
|
אתה לא מוצא את הקצה, וממשיך לשאול את עצמך איפה נגמר הבור
שלך. הרי לכל הבורות יש תחתית. אתה נזכר באבא שלך שרצה ללמד
אותך לשחות, וכל פעם ששחית עד אליו הוא היה מתרחק קצת אחורה.
בסופו של דבר גילית את הטריק הזה, וזה הכעיס אותך נורא, באיזה
שהוא מקום. זה לא הגיו
|
אז השמיים כחולים. אז מה? המים כמעט צלולים, הראש קצת פחות. את
נזכרת שהיית ילדה שבוכה הרבה, הרבה מאוד. שהיית נבלעת מתחת
השמיכה הענקית שלך, מחבקת בידך חתיכת בד עם שם מטופש שהמצאת
לה. את טענת שהיא היחידה שיודעת להרגיע אותך. האמנת בה, עד גיל
שלוש עשרה לפחות.
|
עץ מתערבב עם דם יוצר צבע עמוק, הוא חושב אך לא נותן לזה להסיח
את דעתו מהנאום שובר הלבבות שהוא עומד לשאת. המילים קופאות
בשניה שהן אמורות לצאת. הנוכחים המדומים נועצים בו עיניים
ומחכים לרגע בו יוכלו למחוא כפיים בהתרגשות, לחזור ולספר לכולם
כמה האיש שוב איחה פצ
|
אלון נתלה גבוה, מניח יד על כתף מוכרת, נזהר שלא להתרסק לרצפה
במהירות. מה שמפריד בין האור לחושך אלו רק שניות, הוא חושב.
ונזכר, איך לפני דקה ממש כל הרחוב היה מואר, ועכשיו, זאת השעה
שמדליקים את הפנסים.
אלון יפה כשהשמש שוקעת.
|
אמילי מאמינה שיש לכל אחד נקודה בעולם שהוא מגיע אליה והכל
מתהפך. היא מאמינה שהשמש והירח מסתובבים, ושגם היא מסתובבת,
ושהמורה שלה למתמטיקה צדקה כשהיא אמרה שבכל מעגל יש אינסוף
נקודות. וגם היא מורכבת מהמון נקודות והמון צדדים, והיא אפעם
לא תספיק לראות את כולם.
|
הלילה הזה קר. סוף יולי. וקר. בחוץ, השמיים מתכסים בעננים. היא
חושבת מחשבות מצחיקות בראש. אם מישהו היה רוצה לקרוע את השמיים
הוא היה מתקשה עכשיו. כל העננים האלה היו חוסמים אותו. היא
תוהה אם מישהו באמת רוצה לקרוע את השמיים, או שזה רק המוח
המעוות שלה.
|
מתחשק לך לקפוא עכשיו אבל גם לא להתחמם יותר מדי. לא להנמס.
ארטיק בצבע כתום מזכיר טעמים של ילדות, היית מבקש שהעלים ייפלו
מהעצים. היית מבקש להשאר לנצח מתחת למזגן עם הטלויזיה ורסיסים
מאהבה שהיתה בקיץ.
|
אין לך דרך לאחות את עצמך, היד חבושה רק כדי לשמור שלא תתפרק
לגמריי. סרטים אמריקאים מוקרנים עכשיו ברחבי העולם, במוח שלך
בין השאר. חתיכות קטנות קטנות של זיכרון וגעגוע מתפזרות על
האדמה הצהובה. זוהי השעה בה הצל שלך הולך לפנייך, השמש מסנוורת
את העיניים הרגישות
|
עכשיו בוקר, ואסור לי לכתוב, ואסור לי גם לחשוב, כי אני צריך
לרוץ.
לרוץ מהר, להיות חזק, להיות יפה, להגיע. אני יודע שאחרכך יהיה
צהריים, ואז ערב ושוב לילה. וזה בערך כל מה שאני יודע.
אני יודע שיומאחד אני אקטוף לאנדרו את השמש, והים יהיה שלנו
לבד.
|
בקיץ האחרון הז'קט החום שלו נעשה קצת פחות חום. הוא אומר שהוא
דוהה בגלל השמש, ואני אומרת לו שוב ושוב שיפסיק ללבוש אותו
בקיץ, כי בקיץ בכלל לובשים קצר. ברנרד חייב להיות תמיד שונה
מכולם, אולי בגלל זה הוא תמיד לבד. אני שואלת אותו תמיד איך זה
שהוא איתי,
|
הוא: יוצא מהדלת בצעדים שקטים, בוכה כל הדרך הביתה.
היא: קטנה מדי לאהבה.
הוא: קטן מדי לעולם.
|
פעם חלמתי שניגנתי צבעים וטעמים. אנשים לא כלכך יודעים איך
לקבל את זה כשמספרים להם, חושבים שזה איזה שיגעון חולף, משהו
של נגני גיטרה שלא עוזבים אותה לרגע, והאצבעות שלהן זזות לפי
הקצב בכל רגע, אפילו בחלומות.
|
יום אחד, לא כלכך רחוק, אבל גם לא קרוב יותר מדי,
את תיגעי בירח.
את תחבקי אותו בידיים הקטנות שלך, תחייכי אליו את החיוך העייף
שלך, הבוכה שלך, וביחד תשכחו את הכל.
אני יודעת שזה יקרה. את ילדה-קוסמת, ולא סתם.
|
כשלא עצמתי את העיניים הייתי ממשיכה לרוץ שעות, עד שאתה תתעייף
ותעצור. ואני יוכל להגיד לך הכל ואתה תבין.
אבל בסוף תמיד הייתי שוקעת בשינה עמוקה, ושם בחלומות הייתי
מפסיקה לרוץ אחרי פרק זמן קצר, ואתה לא מפסיק לרוץ, אפעם לא
מתעייף.
|
-"רק אם בבוקר השמש תזרח"
"היא תזרח. בטח שהיא תזרח.לישון?"
-"אם היא תזרח אז לישון... אבל אם היא לו זו אשמתך."
"אשמתי."
|
ג'ים נאש לא יודע מה יקרה לו. הוא חי כי צריך. לפעמים מפלצות
מתעוררות בו. הוא צריך להרוג, הוא צריך להרוס. אבל הלב שלו טוב
מדי והוא איש נקי מדי בשביל דברים כאלה. הוא נרדם כמו תינוק
ומתעורר מחובק בעצבות קרירה.
|
האנשים שלך הולכים מהר
והילד שבך מתבגר מוקדם מדי
היא צועקת מרחוק שזה תכף יעבור
ואתה עדיין שם, עדיין תקוע
|
בשלולית הזאת האור בכלל לא נשבר. הוא הולך ישר, נכנס לתוך
האדמה. גם כשהוא עובר את הקו של המים, הוא ממשיך לחדור, לא
שבור. נקי, מסמן לך עוד ועוד פרטים. זו הפעם הראשונה שאת רואה
את עצמך מאז. מישהי שברה את כל המראות בבית שלך. לימים גילית
שזאת היית את.
|
אתמול מכבי ניצחה. לא ראיתי את המשחק. שמעתי את הצעקות של אבא
מלמטה, והבנתי בעצמי את התוצאה. ראיתי מהחלון את הרחובות
מתמלאים בצהוב, את הילדים והאבהים שלהם נוסעים, צהובים,
צופרים, צסקא אכלה אותה. הרוסים אכלו עוד הפסד. מכבי בגמר.
|
וזה כבר שבוע שאי אפשר לדרוך על האדמה מרוב שהיא חמה.
מבט חטוף במראה מזכיר לו גוף רזה, פנים סמוקות, עיניים ישנות.
ריין לא ישן כבר שבוע, ולא בגלל הבגרות במתמטיקה, אלא סתם, כי
הוא לא מצליח לישון.
|
כשהייתי קטן, אני ואח שלי תמיד היינו מחכים שייפסק הגשם כדי
לרוץ ולראות את כל השבלולים, יוצאים מהמחבואים שלהם.
היינו משחקים ככה, שעות, בחוץ ריח של אחרי גשם ואנחנו
מחייכים.
היינו ממציאים לנו עולמות שלמים, רק של שבלולים. זה באמת היה
כיף.
|
איפה שהיה אז שער שממנו אין יציאה פתחו עכשיו את הכביש. בצומת
יש כיכר, שמכריחה להאט בסוף הירידה. לפני שבועיים נגמר לי
המלווה של הרשיון, ועכשיו מותר לי לסוע לבד. התקשרתי, למרות
שהוא ביקש ממני לא להתקשר, אמרתי לו לצאת.
|
החיפזון הוא לשטן,
אך תמיד קיימת האפשרות
שהשטן חבוי גם בך.
|
השעון שלה מצביע על השעה של החורף,
למרות שעכשיו זה בכלל כבר קיץ,
ושניכם מתהפכים בצבעים,
אתה צבוע בה, והיא בך,
צוחקת, כי אין לה מילים.
|
נגיעות זה
מתכון לאשליות
על אף היותן
כל כך
א מ י ת י ו ת
|
אני אוהבת אותך ככה,
יפה ועצוב וחושב
ומחבק, מחבק חזק
לא לוחץ יותר מדי
רק איתי, וזה כל מה שאני צריכה עכשיו.
|
רציתי לפגוש איש עולם גדול
לדעת איך הוא תמיד מצליח בהכל
איש עולם גדול בפלאפון מסלול עיסקי משתלם
צריך לסגור עכשיו דיל (כבר הרבה זמן הוא חולם)
העולם על הכתפיים שלו והוא על הכתפיים של העולם
אם אני רוצה אפשר לשלוח פקס
הוא יענה בהקדם האפשרי.
|
אני איש- ענן
מפחד מהחושך
כבר הפסקתי להרגיש
עוד מעט זה שוב חורף
|
לא כוכבים מתפוררים הלילה
חמישים אלף סוכריות מנטה מפוזרות על המושב האחורי
חמישים אלף ילדים רעבים אולי ירגישו מסופקים
מהטעם החריף שיתפשט להם בפה
כשהיא תבוא ותציע להם בנדיבות להתכבד.
|
אני אתה ואייכמן
נשב בחצר של הימלר
ונדבר על זה.
|
זה לא מפתיע אותי.
בלי מילים, רק מבטים,
בינינו - זה לא מפתיע אותי.
ידעתי שאפאחד לא יגיע ואשיר לעצמי
בדיוק את אותו השיר.
|
ברוך הבא למסיבה הלא נכונה
תטעם ממיטב החיות שפרשנו לפניך
תשתה את דמך, את דמם, את נפשך
מהיום אין יותר מוסר,
אל תטרח להדליק סיגריה,
היא תכבה את עצמה מהר מאוד.
|
גם בלילה
יש לה עננים של בועות בראש
ורק בבוקר, היא חושבת עליו.
|
מישהו מגלגל סיגריה ויש לו בראש
ניקוטין וסמים וסקס ורעש, דופק, דופק
היא לא מחבקת אותו גם כשהוא מבקש
|
פרומיתאוס, נערי המיוסר
זעקתך לא תשמע עוד לעולם
זעקתי תתפוגג חרש גם היא
רגשנות לא תועיל נערי,
צל עצים כבדים לא יועיל גם הוא
|
לא הלילה אתעורר מחלום מסויט
על אהבה שמתפוררת ואנשים שבורחים
לא הלילה.
לא הלילה אצרח עד כדי דמעות,
לא הלילה אשתה עד כדי טירוף.
לא הלילה אביט בירח שמשתקף לי בחלון
לא הלילה.
|
כשאתה נסחף עם הדמיונות שלך
אתה אף פעם לא יודע שדרכך לחוף קרובה
אתה אף פעם לא יודע שרק עוד קצת
רק עוד קצת לפני שגם אתה תתנפץ
|
בתוך חדר בלי אור
ילדה כותבת חלומות
מספרת על הרים
ועל אנשים מעושנים
על צבעים אחרים
וילדים קטנים, צוחקים.
|
פעם חיפשתי תשובות, עכשיו אני רק שואלת.
תהיות קיומיות מרחפות, הרבה מעליי.
חנוק לי בגרון ומטורף לי בראש
יש לי כמה דברים שרציתי להגיד
אבל לנצח משהו ימנע ממני לומר אותם.
|
הפחד הכי גדול שלך
טמון בשירים
כמה שאת אוהבת אותם,
ככה הם אוזלים לך
|
יש לה אף לנשום ופה לאכול
ואוזניים לשמוע מה קורה מסביב
היא גומרת פעמיים כשהוא בקושי מתחיל
מבקשת ממנו עוד קצת רגש.
|
ואני,
במחשבותיי עוד מפליגה איתך
אל אותם המקומות בהם היינו.
שתיקתך טובה אליי,
ואוזניך קשובות למילותיי,
הכל אספר לך,
עד סוף הלילה.
|
עד יום מותי אשא תפילה
אבקש שרגלי יברחו למקום בו השלווה
אל תברח מבלי להעיר אותי קודם
ואם תברח, לא אשכח אותך לעולם
ואחכה לך עד שנשמתי תלקח ממני.
|
אבל אני
מתה בינתיים
היית חייב ללכת
לשמור על החיים שלך
כי אין, אין פה מספיק אויר
|
כשתרצה להתחבק איתי -
קרא לי בשמי, ואופיע.
זרועותיי יתחכו בשלך,
אהבתי תתחמם באהבתך.
אני אעשה את עצמי קטנה
בתוך החיבוק האינסופי הזה.
|
עייפות של ארבע בבוקר
ושתיים עשרה כוסות קטנות של פלסטיק,
אלף עננים,
שני חברים,
ורק מעט-
געגועים.
|
לא ברור אם הדברים נכונים או שאתה גורם להם להראות ככאלה. אם
אני מאוהבת בך או רק בכל מה שקשור אליך. אם הריח שלך לנצח
ירדוף אותי, וכשתצטייר לי בראש תמונה שלך היא לא תוכל להיות
שלמה בלי הריח הזה.
|
כבר יותר משנה נועה, ועדיין את לא עונה.
אף פעם לא חשבתי עלייך הרבה כמו בימים האחרונים. מישהי כתבה
פעם על הגשם של נובמבר. היא כתבה בשבילך. השיר הזה, את יודעת,
הוא שורף. הגיטרות בסוף חותכות לי את הלב. הן עושות לי שריטות.
"אתה לא חושב שאתה צריך מישהו?"
|
אז, זה היה הפוך. את צרחת כשהיה נעים, בכית מאושר. צחקת כשרצית
למות, פקחת את העיניים כשרצית לישון. כאילו מישהו חתך חוטים
בראש שלך וחיבר אותם הפוך בטעות.
|
שיחות על מוות זה הכי הרבה שאנחנו מסוגלות? אני משקרת לך, אני
לא באמת רוצה למות, זה רק עניין של הרגע. למה את לא מאמינה לי?
רוצה לראות אותי חיה? אני יכולה לקפוץ ולספר בדיחות ולצחוק, את
לא תאמיני שזאת אני. נשבעת לך שזה עניין של הרגע, לא תמיד אני
ככה, מתה. תאה
|
בלילה היא תלך לישון מאוחר. הוא יתעורר מדי פעם לוודא, שהכל
בסדר. היא תחייך ותגיד, שכן. היא תחייך ותדע, שכן. החתול הכתום
יקפוץ על המיטה וימתין לחיבוק שלה. היא תנסה לתמצת כמה
מהדברים, שמחזיקים אותה שפויה בדף וירטואלי. הידיעה, שהכל יכול
להימחק בשניה, תעביר בה
|
סתיו, תירוץ למצברוח ההפכפך הזה.
התרחקות, אפאתיה כזאת. שתיקה. עמימות. ערפל, ככה זה במדבר. קר
בלילות, קפוא אפילו. שכבות שכבות. לא לתת לקור לחדור פנימה, לא
לתת ללב לקפוא מחדש.
|
הוא יודע שחיוך אחד ואני שלו. גם אם העולם יתהפך והאהבה תפסיד,
המבט הזה שלו לא ייצא לי מהראש. אתה יכול לאהוב או לשנוא אותי.
זה איך שאתה רוצה, אתה קובע את החוקים. אם לא אתה, מי יחליט?
תחבר את הראש שלך לגוף ותהיה מציאותי. או ששכחתי שלהיות אתה זה
להיות מציאותי
|
הכל רטוב בחוץ, הרחובות ריקים.
עושה לי עצוב ועושה לי שמח. אפור ושחור ולבן וברקים ורעמים ו..
הכל בראש שלי. אני רוצה אחרת.
|
כשהשמש והירח ייפגשו
בטח יהיה כאן בלאגן נוראי
כי שמש היא של בוקר
ירח הוא של לילה
ואנחנו אנשים שזקוקים ל
הגדרות.
|
מזמן הפסקת להתעסק במופעי קסם ובהתרפקות על זכרונות. כעת את
מעדיפה להיות מאותם הפרצופים האדישים-מונוטונים האלה. לא תמצאי
מקלט בין זרועותיו החמימות, הן עסוקות בלעטוף ילדות אחרות,
קטנות גם כן, מנופצות.
|
יש בחוץ אויר של חורף וריח של שתיקה וקרירות של אהבה, יש
בדידות בכל מקום, זה אפילו בחינם. אני אפילו לא יודעת מה חשבתי
לעצמי שקמתי למחשב.
רק לחבר צעדים אחד לשני ולקרוא לזה מקרה. טעות רצופה של מקרים
הזויים. לו רק יכולתי.
|
להוציא את הרעל.
לגרש את השדים.
למלמל לעצמך מילים שיעזרו לך להאמין.
|
כשאני לא מפחדת אני ישנה, וגם אז אני בערך.
חצי שפויה, או קצת פחות מחצי שזה בעצם רבע או שמינית או
עשירית, או אינטגרל של 0 עד 5 או שסתם ערבבתי נושאים במתמטיקה
מספרים ומחשבות של כשלון.
|
צלצולים מהדהדים בכל המסדרונות הרועשים, תינוקות מסתכלים לאויר
ומנסים לתפוס איפה הם בכלל. ילדים מלמדים הורים איך לחיות כי
רק הם יודעים, אבא קובר את הילדה שלו, הקטנה שלו. שלושה חיילים
מתים במיטה שלהם. קיפאון, הפשרה, לך תמצא את ההבדל.
|
אני הייתי אז טליה של השמש. טל-יה. אותו הטל של אלוהים, שבא
קצת לפני השמש והשאיר לחות מסוימת ואדים על המכוניות. הייתי
אני, אבל הייתי אחרת. הייתי ממטירה את עצמי בטפטופים דקיקים
כשכולם עוד ישנו.
|
תסתכלי על השמיים איך לפתע התכסו בעננים
את מרגישה? את הרוח השקטה הזאת מלטפת
ואפשר ללבוש בגדים ארוכים
וגם קצת לחייך כי עוד מעט יירד גשם.
|
עייפות זה הרבה דברים. עייפות זה יכול להיות בגלל חוסר שינה.
עייפות יכולה להיות גם בגלל כל מיני מחסורים אחרים. ולי, לי יש
את המחסור שלי. בשינה, באהבה. ברגש, אמיתי אמיתי.
|
שלושים ואחת שניות בלי:
לכתוב מילים על אהבה.
|
הלילות בלעדייך נעשים קשים יותר ויותר. הימים מתארכים ונדמה
שאין להם כוונה להסתיים. הריקנות אוכלת בי, מבפנים, אתה מכיר
את התחושה? יש בתוכי חור שחור והוא גדל וגדל. לפעמים נדמה שהוא
נעשה קטן יותר, אבל אתה הולך וחוזר מהר מדי בשבילי.
|
עכשיו אני יודעת.
השמיים יכולים לשנות את הצבע שלהם בכל שניה. בכל רגע נתון
השמיים שלך יהיו אחרים. רק תחליטי על מה שמתאים לך עכשיו, על
מה שנראה הכי טוב. את יכולה לווסת את המהירות שבה הצבעים
משתנים. אולי כל יום, ואולי כל שניה.
|
פעם אמרו לי שאני מטורפת. בעצם, כשאני חושבת על זה, זאת לא
היתה רק פעם אחת, זה היה הרבה יותר. תאשפזו אותי, תקשרו אותי
בחליפה ותנו לי לבעוט. רק תנו לי לבעוט. אחת. שתיים. שלוש.
הזמן שלך נגמר
מעולם זה לא מנע ממני להמשיך ולומר כל מה שמתחשק לי.
|
אתמול בבוקר התעוררתי ולא הבנתי למה הכל רטוב מסביב. כשהרחתי
את הבגדים שלי הבנתי שאני ספוג באלכוהול. מוטי אומר שאם אני
אמשיך לשתות יהיו לי בעיות בכבד. אבל אין לי ברירה, אין לי
תקווה. למי יש כח לחיות ככה ממילא.
|
היום.
תם עידן הנאיביות, אין ניסים של חורף באמצע יולי. איש לא יכול
להמטיר עליי טיפות דקיקות, אפילו לא היא. ביקשתי גשם. היא עשתה
עם הידים תנועה של מורידת גשמים קטנה, ומלמלה משהו על זה שהיא
לא יכולה להוריד לי גשמים. אפאחד לא יכול.
|
העיניים שלך מחשבות את הצעדים שיעזרו לך לנצח, הקלפים נשמטים
מהידיים שלי בתבוסתנות, ההשפלה מציפה את החושים שלי, אין לי
נחמה.
|
מי שטוב לו ושמח כף יימחא
מי שטוב לו ושמח כף יימחא
מי שטוב לו ושמח
מי שטוב לו ושמח
|
ספר לי, ממתי הקיץ נמשך לנצח? ומתי יופיע הגשם לנקות את ידייך?
בשניות שצרחת, משהו נקרע לי בתוך הלב. כל הצלילים שבי והריחות
והמילים לא מסוגלים להכיל אותך. הרי אני- אני בקושי מסוגלת
להכיל את עצמי.
|
אל הארכיון האישי (24 יצירות מאורכבות)
|
|
אם תרצו אין זו
הגבה
פנחס בלילי,
חלוץ וחד-גבה |
|
