|
מי שלא היה בתקופת האבן- יהונתן גפן
מי שלא היה בתקופת האבן
לא יודע דבר על תקופת האבן
הוא יכול לשמוע מיליון סיפורים על אבנים
הוא יכול ללמוד שבע שנים את מדעי האבן
הוא יכול לאכול אבן
אבל הוא לא יכול להרגיש.
מי שלא אוהב מנגו בתקופת המנגו
אוכל מקופסאות בתקופת הקופסאות
מי שלא נודד בחולות בתקופת הים
שרוי תמיד בעיצומו של חורף חם
אולי נרדם
אולי כותב שירים.
מי שלא כותב שירים בתקופת השירים
אין לו מה לחפש בשיר הזה בתקופת החיפושים
הוא יכול לדקלם מיליון שירים
הוא יכול ללמוד שבע שנים את מדעי השיר
הוא יכול לאכול שיר
אבל הוא לא יכול להרגיש.
ואתמול חשבתי שאולי היה עדיף אילו היית מת, במקום מסויים.
הייתי באה לבקר אותך פעם בכמה זמן ואתה תמיד היית נשאר באותו
המקום, הייתי שותקת לידך ואתה היית שותק גם.
|
"ספי?" אמרתי בקול ילדותי, "אתה מאמין במלאכים?"
וספי ענה לי "כמובן, אם אני אגיד שאני לא מאמין במלאכים זה
יהיה שקר כי אני מכיר מלאך אחד- מאוד מקרוב".
"באמת?" אמרתי בפליאה "מי?"
"את- מלאך שלי" הוא ענה עם חיוך על פניו.
|
היא התקרבה עד אליו, נעמדה מאחוריו.
הוא הסתובב בתדהמה וראה אותה שולפת ניבים מחודדים.
לא עברו כמה שניות והניבים כבר היו בתוך צווארו.
|
אומרים שאלוהים לוקח איתו למעלה את הטובים ביותר כדי להקים
מקום חדש וטוב יותר. כי את המקום הזה כבר השמדנו.
|
ביום שבו אעלם מכאן, ביום שבו סוף סוף אחליט לשים קץ לחיי,
באותו היום יערמו שבילי דמעות, דמעות של כולם.
כולם יבכו, אפילו הילד הזה שחושב שאני הילדה הכי דוחה שהוא
מכיר, אפילו הם שהרסו את חיי, אפילו דנה שלי שאוהבת אותי...
|
אני מכירה ילדה, שלא ירדה מן האוטובוס משנת 97.
למרות שהקו כבר לא קיים יותר והאוטובוס כבר מזמן במגרש גרוטאות
היא עדיין לא ירדה מן האוטובוס הישן שלה, האוטובוס של קו 5.
|
התגייסתי לצבא, לא האמנתי שבאמת יקבלו אותי לקרבי, כזה ילד
מגודל של אמא... אבל התקבלתי.
|
וכשאני אט אט עוצמת עיניי, אין מחזה יותר מעורר השתאות, יותר
אמיתי וכנה, טהור.
אולי יקרה ותתעורר בחיקי, ואני אחייך.
|
הוא היה בחור כזה, שכשהוא אוהב זה טוטאלי. וכשהוא נותן מחמאה -
היא כפולה ומכופלת, כי הוא לא נוטה לתת מחמאות לעיתים קרובות,
או לכל אחד. ולי הוא נתן. ואותי, הייתה תקופה שהוא אהב.
|
אהובה הייתה ילדה כמו כולם, היו לה שתי עיניים גדולות וירוקות
ושער עם תלתלים שחורים ומדויקים.
לאהובה היו שתי ידיים כמו לכולם ושני רגליים כמו לכולם ושתי
אוזניים ו 5 אצבעות בכל יד.
אך משום ששמה היה אהובה נטפלו אליה רבים,
|
היא מתחילה להיות מסוחררת - החיים מתחילים להשפיע עליה, או שזה
סתם עוד התקף חרדה. תוחבת את פניה בתוך חזהו, בתוך חולצתו עם
הריח שהיא מריחה כאוויר לנשימה. הוא שואף את הסיגריה הלבנה שלו
ומוציא עשן שחור במין כפייתיות מעוררת חלחלה.
|
אתמול, כשהלכתי ברחוב ראיתי אותם לראשונה. הם היו שם לצד
הכביש. כן, אותם הילדים- "הלא אהובים".
מהם ניסו להרחיק אותי כל השנים, ניסו להסתיר.
אך היום אני כמוהם "ילדה לא אהובה".
ראיתי שם ילדה, שערות זהב על ראשה ועינייה כחולות וצלולות, ועל
פנייה רואים את אשר
|
ללכת יחפה על דשא רטוב מהטל של הלילה או הגשם של היום
|
היא רצה יחפה על שביל-עפר. רגליה משתפשפות, פניה מרוחות זיעה
ודמעות. היא רצה כאילו ורודף אחריה שד. לרגע מסתובבת לראות אם
הוא עדיין מאחורייה ומועדת על ברכייה.
|
הגשם תפס אותה בעודה רצה לאורך הרחוב. היא מעדה בין השלוליות,
עם המגפיים השחורות והמעיל החום הארוך שלה, שהיה רטוב לגמרי.
היא נעצרה ונעמדה מתחת לפנס אחד בודד שהאיר את כל הרחוב במין
אור זהוב קסום.
|
תמיד כשאתה פה, אתה רוצה לברוח, אבל אחרי שאתה כבר בורח... אתה
מבין בעצם כמה היה לך טוב, שלא סבלת, שנהנית ללכת בדרכים
המוכרות, בשבילים שבהם אתה מכיר כל סדק וזוכה לראות כל עלה
שנושר מן העץ, שאהבת להביט מהחלון ולראות את חתיכת השמיים שלך.
|
צלקות - כל פעם שתראה אחת תזכר בעבר.
צלקות - כואבות עד מאוד. צלקות - כואבת הנפש, לא כאב פיסי כי
הן כביכול כבר הגלידו. לא קיימים עוד פצעים. לצלקות שבנפש אין
שום קשר לכאב הפיסי.
צלקות פיסיות נגרמות על ידי צלקות נפשיות. או שזה רק אצלי?
|
יש לי רגעים כאלה, שאני תופסת את הראש ותוהה למה אני כאן, למה
כולנו כאן ולא שם. מה איבדנו פה בכלל כשיש כ"כ הרבה יופי וזכות
שמחכים לנו במקום בר השגה
|
לילה, השמיים מלאים בכוכבים קטנים
ואת שוב בתוך בניין,
בדירה הקטנה
עם הוילונות הכחולים שאת שונאת.
|
כשמישהו נוגע בך ברוגע,
אומרים שהוא "מלטף".
אבל אני חושבת שהוא סתם נוגע.
|
אם תבכה -
היא תשתוק
[היא לא אוהבת לנגב דמעות].
|
כשאת ככה
את הכי יפה שיש
ערומה.
יושבת על הפסנתר
|
תקשיבי, מיציתי
תכף אתעלף
כמה עוד תתני לי להיאנק מכאב
את שומעת?
|
אושר עילאי,
שמחה מטורפת וחיוך שלא נגמר אפעם.
רק לקפוץ עד השמיים ולגעת בירח
לא צריכה יותר מזה.
|
אישה שבורה בתוך חלון
ברק האיר את הוילון
ושוב שברי הניצחון
טיפה נוזלת.
|
לקום בשקט, שאיש לא ישמע.
לזוז בחושך, שאיש לא יראה.
לאהוב בלחש, שאיש לא ירגיש.
|
איש שמח
עצוב מאוד
מת הלילה.
|
כמה בא לי סיגריה עכשיו...
אני יושבת בתחתונים שחורים וחזייה עם תחרה,
וקר לי שבא לי למות
ושום דבר לא עובר לי בתוך הראש
|
כן, תתקלחי, תתקלחי זונה
תנסי לשטוף את כל הגועל ממך.
לגלות לך סוד? הוא לא יירד,
הוא לא יעזוב אותך לעולם.
כן, תתקלחי...
|
הם לקחו את המלאך שלי
קרעו לו את כנפיו.
הם לקחו את המלאך שלי
תלשו את נוצותיו.
|
היא אמרה לי: "תשבי"
אבל לא היה שם כסא.
אני לא רוצה לדבר עם מישהי
שלא מדמיינת.
|
ראיתי אשה על הירח.
היא ישבה שם,
כל כך גבוה - כל כך יפה
הייתה האשה על הירח.
|
בא לי לברוח למקום סודי רק שלנו
נהיה חתוכים מתוך נבכי הזמן
הכל יעמוד דום
במלוא יופיו של הטבע
|
המלאך שלי חוזר
זה מה שהתאריך אומר
לא השעון שמקטר
הוא מתקתק בכל שנייה.
|
עברו כבר שנתיים אבל אתה עדיין כאן
כאילו עוד מעט תעבור בעד הדלת
מאובק
עם ריח של קרבות
|
דמות קטנה, בין דמויות גדולות, נושאת את שמך, רבין.
עשרות ומאות של נרות נשמה, מזכירות את דמותך, רבין.
דמעות ילדים, נערים, חיילים, נשפכות בכיכר, רבין.
|
ברקים ורעמים מכים את השמיים.
קולות סחרור הרוח מתערבבים עם קולות תיקתוק הגשם.
עננים נשברים, ירח נסתר,
מעל גינה אסורה שבשיחיה מסתתרת ילדה
קטנה-גדולה, קטנה-גדולה, קטנה.
|
היא הסתכלה לי עמוק בעיניים,
הכי עמוק שמישהו הסתכל אי פעם.
היא ראתה לי בעיניים,
הכי הרבה שמישהו ניסה לראות.
|
ככה סתם, לפרוש כנפיים ולעוף
לקפוץ וליפול, ככה סתם.
ככה סתם, לקום בבוקר ולחליט
החלטה גורלית, ככה סתם
|
כמו ציפור קטועת כנפיים
שמזמן שכחה את סוד התעופה
הם הלכו שם עירומים
אל תוך השחור הלא נודע
|
רק רוצה לישון במיטה שלי, עם עצמי
לחלום חלומות מחבקים
|
פעם כתבתי עליה שיר
אבל מאז היא נעלמה
אישה יפה ומסתורית
ומי יודע,
אולי מעולם היא לא הייתה.
|
אני לא אוהבת לחשוב
אבל אני חושבת
והמחשבות שלי מזכירות לי
דברים שכל כך רציתי לשכוח.
|
לפעמים, השמש שוקעת בתוך המים,
ויוצרת מעיין חושך מוחלט.
לפעמים, השמש לא שוקעת בשמיים,
היא לא מפחדת מאף אחד.
|
האהבה חסרת גבולות, היא לא עוברת גם כשהכל נגמר והוא עוזב.
|
רוצה לחתוך.
רוצה ללכת.
מרגישה לא שייכת.
רוצה לברוח, לעולם הקטן שלי, כמו תמיד.
|
ובטיפות קטנות של גשם
היא נעלמת למקומות אחרים,
אל הנופים הקסומים של האגדה
|
כבר הרבה זמן
אני מוצאת את עצמי במיטה
מכורבלת בתוך השמיכה,
|
המלאך של ספאנקי לא רוצה אותה יותר,
הוא זרק אותה אל הרצפה בחוזקה
ספאנקי נשברה לרסיסים כמו בובת מלאך מחרסינה קטנה.
|
כולם כבר יודעים שמלאכים לא בוכים
הרגשות שלהם אטומים.
כולם כבר יודעים שמלאכים לא מתים
הם נופלים.
|
צועקת בשביל לשתוק,
נרגעת בשביל לכעוס,
אוהבת בשביל לשנוא
|
מגע מתגרה
ברפרוף
נוגע לא נוגע
|
כשנולדתי, קק"ל שתלו בשמי עץ.
אי שם, אי שם באדמות ישראל - יש עץ אחד, שהוא רק שלי.
ויכול להיות שכבר מת, שפגע בו ברק, או שקטיושה הרגה אותו,
אבל זה לא משנה, באמת
|
ספאנקי לא בוכה יותר...
היא אומרת שנרדמו לה הדמעות.
אבל יש שחושבים שספאנקי שכחה איך לבכות.
|
אני רוצה לעמוד על קצה צוק
להביט על האין סוף הירוק
|
לוקחת לריאות כדי לא לקחת ללב
נושמת אותו עמוק, שומרת רגע בפנים
נושפת החוצה
מרגישה את הזריקה למוח, עם הצמרמורת..
|
עצוב פה. עצוב פה כל כך.
כינורות עצב מנגנים על עדן חלוני
והפחד נופל אט אט על המדרכה
עם העלים היבשים של שלכת העצים.
|
תהיו רעים,
העולם הזה רע אלינו
אל תפחדו מגהנום,
הוא איננו.
|
בא לי יום אחד להתעורר לידך
ושתראה שאתה מחזיק
את הפרח הכי יפה
שאי פעם ראית
|
אם אמרתי אי פעם שלחיות זה כדאי
מי כמוני יודע שהייתי רמאי
שיקרתי הרבה והלכתי מכות
והכי בעולם לא רציתי לחיות.
|
תנוחי, אל תאמרי מילה, המחשבות שלך יבואו.
בתוך בור שחור עם דלת, שתי לך שיקויים
ופטריות בשלל צבעים אז ירקדו לך ריקודים.
|
העננים
לבשו שמלות חג
לקראת שקיעת החמה.
והרוח שנושבת בשערות ראשי,
|
ים, חול והיסוס
מבטים רחוקים
וחיוך קצת עצוב.
|
תעמוד איתי בגשם סוער, כששינו רטובים לחלוטין, עד לשד
עצמותינו
תנשק אותי
ואז נצרח ביחד, מלוא ריאותינו
|
חייל הולך למלחמה
חושש, אולי צופה רעה,
נפחד, נרעד, לבד
אך לא חושב שלא ישוב.
|
שלי מורכב מהמון בועות קטנות
והוא בעצמו גר בתוך בועה אחת גדולה
וצבעונית
שבה הכל פועל כמו ששלי רוצה
הכל של שלי ושלי של הכל.
|
תוציאו לי אותם מהראש.
שנים על גבי שנים שהדחקתי,
בסוף הכל התפוצץ.
|
כשמכירים בנאדם, בכל צורה שהיא, גם לטובה וגם לרעה, כשנהפכים
קשורים אליו והוא נהיה אורח חיים, כשהזמן שמבלים איתו תמיד
נגמר מהר למרות שרציתם שהוא ימשך לנצח - אתם מרגישים משהו, מן
צביטה קטנה בלב, מן פרפרים בבטן, מן אושר עילאי (איך שלא
כותבים).
|
הרגשה מוזרה.
לא יכולה להסביר...
ניסיתי לרמוז לך, כדי שאולי תנסה לעזור,
אולי, בטעות, אני ארגיש שבכל זאת יש מישהו שאכפת לו.
"מופנמת", "עניינית" - מילים. את האמת, אני בכלל לא יודעת מה
הן אומרות.
פעם ידעתי...
|
לרובם עוד לא מלאו 20 שנים, וכבר הם מנווטים לנקודות ציון,
מסתערים על דיונות, מקימים מארבים ומתפוצצים במלחמות.
|
פוסעת על שביל אבנים מעשה ידי אדם.
|
אתה תרגיש אותו לצידך, מעליך, מתבונן בך כל הזמן. גורם לך
להאמין בו ולשקר לעצמך, להתחזות, לרדוף בצע ולבצע חטאים. רק
כדי להישאר במחיצתו - לעד.
|
אם תשבו ותסתכלו הרבה זמן, בלי למצמץ, על פרפר מסויים שנח לו
על פרח, בסופו של דבר הוא יגדל ויתפתח ויהפוך למלאך גדול וצחור
כנפיים שיניח עליכם שלווה שאין כמוה.
|
עומדת במרכז בית קברות בליל ירח מלא וכחול, הכל מסביב חשוך
ומלבד כמה נערים, שמנסים לראות את גבול הפחד שלהם, אף אחד לא
נמצא שם. רוח קרירה שעומדת במקום מכסה את כולה וגורמת לעורה
הזוהר מלובן אור הירח - לרטוט.
|
ברקים ורעמים מכים מזה ימים על ממלכת סכיזופרניה. אנשים
ממהרים, מסתתרים, מפוחדים, בממלכת סכיזופרניה. השמים זועמים,
מענישים, את ממלכת סכיזופרניה. ובמקום אחד, רחוק ומיוחד, יושבת
לה ילדה קטנה ומצחקקת, לבד, בממלכת סכיזופרניה.
|
אני מסתכלת דרך החלון, התריסים נראים כמו סורגים. הקירות
סוגרים עלי, הכל חשוך - קודר.
אני לא רואה סביבי, שחור מדי. אני לא יודעת איפה אני ומה קורה.
איך הגעתי לכאן?
אני רק מרגישה את הכאב הנורא ואת הרצון הענקי הזה לברוח, לצאת
לחופשי, לא להיות פה יותר.
|
פעם הכרתי אילן.
בהתחלה אילן נראה לי כמו השקט שלפני הסערה. בחורון גבוה קומה,
שער שחור כמו פחם ועיניים גדולות וחומות מעטרות את פניו. אילן,
כשיצא לי להיות לידו, היה ביישן. אבל מרחוק, תמיד נראה לי כמו
השקט שלפני הסערה.
|
אלוהים: "לא תאכל גדי בחלב אמו."
אדם: "אה... לא לאכול חלב ובשר?"
אלוהים: "לא, פשוט אל תאכל את הגדי בחלב של אמא שלו... זה
מרושע."
אדם: "טוב, אם אתה ממש מתעקש אז לא נאכל בשר וחלב..."
אלוהים: "לא אשמתי שבראתי יצור אדיוט..."
|
אני מדמיינת את עצמי חוזרת הביתה אחרי יום קשה בעבודה
ואתה בדיוק סיימת מקלחת, יוצא עם מגבת לראות מי הגיע, לח ורטוב
ומחייך
|
אל הארכיון האישי (22 יצירות מאורכבות)
|
|
נא לא לשלוח
תגובות לסלוגן
הזה. תודה. |
|
